להלן סיפור שהתרחש ביום הראשון למלחמת 6 הימים, אותו כיניתי בשם "פרח מציון".

 

הסיפור הזה התרחש בשעות הראשונות לפרוץ מלחמת ששת הימים, היום החמישי ביוני, 1967. הייתי אז שריונאי צעיר, מקלען בטנק סופר-שרמן (M51) בפלוגה המבצעית של גדוד 52, בפיקודו של סא"ל ששון, גדוד השריון הסדיר היחידי בחטיבה 14, בפיקודו של אל"מ מוטקה ציפורי.

בצוות הטנק שלנו, טנק מ"מ, בפיקודו של סגן אבי בן-שבת, הטען-קשר, פרח בן-ציון, היה דתי, חיל מנתניה. שאר אנשי הצוות היו, למיטב זכרוני:יוסי מילוא (אומלינסקי), נהג הטנק ואריה ברקוביץ – תותחן.

בתקופת ההמתנה, נערכנו באחד הואדיות הסמוכים לגבול עם מצרים, באזור ניצנה. אני זוכר את פרח היטב, כיצד היה משכים קום, בוקר בוקר לתפילת שחרית, מניח תפילין בקפידה.

בבוקר יום ה-5 ביוני, שמענו בקשר את הסיסמה "סדין אדום" ויצאנו למלחמה, שועטים קדימה.

זמן קצר לאחר שחצינו את הגבול, בתרת-אום-בסיס, חטפנו הפגזת פצמ"ר. היתה זו טבילת האש הראשונה מימי. פגזים התפוצצו בין הטנקים ואנחנו, חיילים צעירים פוחדים ומתרגשים, אבל המ"מ שלנו, שומר על קור רוח ונותן הוראות בקשר לנהג: "המשך, קדימה, המשך ...". 
לפתע – קול נפץ חזק, קרוב מאד וענן עשן שחור מול הפריסקופ. בטרם הבנו מה קורה, אני שומע בקשר את אבי: "הכול בסדר, נפל פגז על הסיפון, לא להתרגש הכול בסדר". 
הקשר החיצוני נותק בגלל שמוט האנטנה נהרס. אבי הורה לי לצאת ולהחליף את האנטנה. קפצתי החוצה, הוצאתי מוט אנטנה רזרבי מנרתיק ציוד הקשר, פירקתי את המוט ההרוס והרכבתי חדש. אז ראיתי את אבי מנגב זרזיף דם במצח ולוחץ עליו בפלנלית. הוא לא טרח כלל לספר לנו שנפצע. חזרתי לתא בטנק והמשכנו בנסיעה. יצאנו מטווח הארטילריה ונסענו עוד כמה שעות, עד למקום כינוס כל הכוח, למנוחה, תדלוק וליקוק הפצעים ...

פה יצאנו כולנו החוצה ומה רואות עינינו: כול הסיפון ואחורי הצריח מפויחים, כול הציוד האישי של אנשי הצוות: פק"לים, תד"לים, קרועים ומפויחים ורשת ההסוואה המקופלת באחורי הסיפון, קרועה לגזרים ותמרות עשן אחרונות עדיין בוקעות מהשרידים. מאומה לא נותר שלם מהציוד. ולפתע, לא להאמין, פרח רואה משהו מוכר מבצבץ בין שרידי הרשת העשנים. שקית שחורה, קשורה בשרוך. פרח חילץ אותה, הרים אותה, נשק ואימץ אותה אל ליבו. ותוך שהוא מתייפח, אנו שומעים אותו בתחילה לוחש, ואח"כ בקול הולך וגובר הוא קורא: התפילין שלי, התפילין שלי ...!

קשה לבטא את ההתרגשות שאפפה אותנו.

באותו לילה השתתפנו בקרב אום-כתף, אחד הקרבות הקשים במלחמות ישראל, בכל הזמנים. עברנו את הקרב ואת כל המלחמה בשלום. משחזרנו לגדוד בחצור-אשדוד בחלוף שבועיים, פרח לקח אותנו, את כל אנשי צוות טנק המ"מ אבי, לביהכנ"ס בבסיס חה"א כנף 4 הסמוך, ובירכנו "ברכת הגומל".

איני דתי ומעולם לא הייתי דתי, אבל האירוע הזה הותיר בי רושם כ"כ עמוק. מאז ועד היום חוויתי, ואני עדיין חווה עוד אירועים של מקרים שמותירים אותי נפעם ותוהה, ואומר לעצמי: "לא יתכן שיד המקרה היא".

 

שמואל סלע (אז בורנשטיין).

----------- 

 

ואיך הגיבו החברים - 

 

פלאות דרכי הזיכרון. הסיפור נחמד מאוד.  

אבל יש לי כמה תיקונים: קודם כל, הנהג היה יוסי אומלינסקי (אני!) ולא פרידון. שנית, זה קרה במוצב אום-טרפה, ולא בתרת אום בסיס.

אין לי שמץ של מושג מי היו אנשי הצוות האחרים. פשוט חור שחור בזיכרון. את פרח אני דווקא זוכר, במעורפל, ואני זוכר שהוא פצח בריקוד על הצריח וצעק "נס!" "נס!". ובן-שבת ניגב פצע קטן מתחת לעין. עד כמה שאני זוכר לא היינו שותפים להתרגשות כל כך. חוץ מזה הסיפור ממש מדויק. 

הטנק שלנו נתקע סופית אחרי אום כתף, ובן שבת עבר לטנק אחר והשאיר במקומו את ניסים (?) כדורי בתור מט"ק.

אחר כך היינו תקועים במדבר בערך שבוע, עד שחילצו אותנו והחזירו אותנו לבסיס.

 

יוסי מילוא 

 

"

 

למה לא המשכת עוד כמה מילים? "אום טרפה, שנכבשה גם היא על ידי כוח השריון . בעצם מה זה משנה.

כן. אני זוכר היטב את ההמתנה. זה נמשך שעות, והיתה הפצצה ממש כבדה. הטנק שפרס זחל עלה על מוקש בתוך תעלת נ"ט, והצוות שלו עשה תרגולת ויצא עם מקלע. באותו הזמן כבר היו שלושה טנקים (מחלקה 1) בתוך המוצב. ניסו לחלץ אותו עם טנק מורג, ולא הלך. אחר כך ניסו לגרור אותו, והכבלים נקרעו שוב ושוב. בסוף טנק אחר דחף אותו קצת הצידה וכולנו עברנו בזהירות. את כל זה שמעתי בקשר, ובן שבת היה מדווח לנו מה הוא רואה. 

ושנסענו בתוך החי"ר המצרי המקלע שלך נסתם בחול ולא ירה אפילו כדור אחד...כן, זה עדיין היה בן-שבת, והוא השתולל  וצעק "אש! אש! דרוס אותם! עלה עליהם!" ולא ידע מה לעשות קודם מרוב אקסטזה. נפלאות דרכי הזיכרון. יותר מארבעים שנה לא חשבתי על זה, ועכשיו פתאום כל פרט מעלה לזיכרון עוד המון  פרטים. זה מתחיל כמו טפטוף ופתאום יורד גשם ממש. 

 

יוסי

----------

 

נראה לי שבן שבת מביא נאכס... קודם הטנק המקורי שלו שפך מנוע והוא השאיר את שפיטלניק, גרינפלד ואותי עם פרחי,

אחרי זה נתקעו אומל וצוותו והוא השאיר אותם עם כדורי... מה קרה אחרי זה?              י. אגוזי

-----------

יוסי תודה!

אכן כנראה שטעיתי בשם הנהג. משום מה היה לי בראש ראובן. כיתבתי אותו להתייחסות.    בכל אופן, בגלל ההמשך שכתבת, על התקיעה אחרי אום כתף, שאותה אני זוכר, צריך לתקן בסיפור.      שמואל                              (תוקן בסיפור- מ.פ.)

------------------------------------

 

מצטער שלא הייתי בקשר מזמן: אנו – וחברות הזמר שלי – עסוקים בהכנת מופע משותף עם שלמה גרוניך,

הערב בהיכל התרבות, בית ספיר,  בכפר סבא...... אנסמבל גלרון, כ"ס.

את מה שאני זוכר אוכל להעלות כאן לשיפוטכם: עם תחילת הכוננות ירדנו אל נחל לבן, שם התמקמנו תחת רשתות ומדי פעם

עברנו ריענונים שונים והכנת הכלים לרגע הגדול....

נשאר בי רושם עוז מהמחט, מרדכי ציפורי (פגשתיו לא מזמן במרפאה והוא על כיסא גלגלים עם עוזר/מטפל מנפאל)

שתוך כדי הרביצה הממושכת היה מגיע מדי פעם ובאחת הפעמים אף הקריא /דיקלם בפנינו דברי ספרות ושירים של ביאליק.

היכן יש עוד מפקדים כאלה בצבא.

בהישמע "סדין אדום" התקפלנו בנסענו, תחת פיקודו של אריק שרון, ע"ה, לגזרה המרכזית. המט"ק שלי היה סג"מ צביקה איינהורן. הנהג היה איתן עותמי.

שבאחת מסערות הקרב ורעש מכשירי הקשר  לא שמע את הפקודה "לאט" ולקח סיבוב מהיר והיינו על הצד.

בנס לא התהפך הטנק. אני החזקתי את היד חזק בצריח, כי החשש שלי היה שאני מחזיק את הטנק.. ואם אעזוב – ייפול עליינו!!! כשתעשטתי בבוקר,

התעוררתי ערום לגמרי: החומצה של המצברים איכלה את הבגדים....

לדעתי, עסקנו בעיקר בצייד ומרדפים. בחניה הראשונה בנחל, כשחיפשנו מים נתקלנו במים המעופשים – תרתי משמע, שלא ניתן יהיה להשתמש בהם,

עד שהגיעה אספקה של מים מהיכן שהוא. במהלך המלחמה הקצרה והמהירה, הגענו לכביש המולך לדרום סיני והגענו עד ראס סודר.

שם עוד ראינו את השולחנות עם האוכל, שהשאירו עובדי אתרי קידוחי הנפט על השולחן.

הטנקים פרשו עם הקנים למים ואחד החיילים נשלח לטנק שלו להביא משהו. וכנראה, שהוא לא ידע שיש פגז בקנה ונחת ישר בתוך הצריח

על הרגלית/ההדק של הטנק בריצפת הצריח ופגז נפלט מעל ראשי החיילים שהיו בקירבת המים. הנס היה גדול...

במהלך הימים הבאים הועלנו לרמת הגולן, שבה נהרג המט"ק מעכו, ששמו פרח מזכרוני בתאונה מצערת. חלקנו סיימנו את קורס מפקדי הטנקים.

התקופה ההיא זכורה במעורפל. משם ירדנו לסיני – לטסה – לעשות את ההסבה למגח"ים עם קליטת הפטונים התפצלנו

לישיבה במה שבעתיד יהיו המעוזים. שם גם נתקלו בפעם הראשונה ב"מלחמת ההתשה", עם כל תוצאותיה הקשות.

וכמובן שנגזרה עלינו עוד תקופת שירות (כמדומני שאנו המחזור היחיד בצבא שהתגייס לשנה וחודשיים. עשה שנתיים וחצי וחטף גם את השנה השלישית

(אבל עם פיצוי, בהתאם...). חלקנו ישבו בג'אבל מארה ומשם אני השתחררתי, ללא חופשת שיחרור, יום לפני המועד הקובע.

והשאר יסופר בתולדות ישראל.

שבוע טוב       נתן קרן  (קסוס) 

                                                  

 

 

 

       AMX         פלוגה פ' - פנתר

 

אכן אני אותו זאב בורשטין; במלחמת ששת הימים הייתי מפקד פלוגה פ' שסופחה לגדוד הסיור של האוגדה וביצעה במסגרתו משימות סיור וטיהור באגף האוגדה עד נח'ל. אחר-כך, ליד התעלה, חזרה למסגרת גדוד 52. אשמח מאד להשתתף בכינוס. משך שנים רבות זכרתי היטב את שמות כל חיילי הפלוגה, ורבים אחרים מהגדוד. ואולם עם השנים התעמעמו הזכרונות מאד. אשמח לשוב ולהיזכר בכולם!

 

 -------------------

אני ועוד כמה אנשי צוות שלא נועדו לקורס מט"קים,הועברנו לימ"חים של גדודי מילואים.במלחמת ששת הימים סופחנו -4 חבר'ה לגדוד איי.אם .איקס בחטיבת מילואים 37.במסגרת החטיבה השתתפנו במלחמה בגדה המערבית והגענו עד שכם.מיד לאחר מכן העברנו לחזית הגולן והשתתפנו בקרבות שם שנמשכו יומיים ברוטו.  ביום המישי והשישי של מלחמת ששת הימים.   כמובן לא היינו שותפים לקרבות של האיי.אם.איקסים של גדוד 52.

 

חיים  איגלינסקי

----------------------------------

"כבש", סא"ל  בדימוס שמואל עובדיה ; הוא האדם שיוכל לספר את סיפורה של פלוגה פ' בששת הימים.

 

הפלוגה, בה הייתי, התנתקה מהכח העיקרי של גד' 52 וחוברה לכח על - גדודי מיוחד של אוגדת שרון שהיה בפיקוד אריה טפר,

 

גמאה מאות רבות של קילומטרים 'מקיפי אוגדה' ועסקה בזינוב בכוחות נסוגים של המצרים וכמעין תשמוע ועיניים של האוגדה.

 

הפלוגה חברה לגדוד בנח'ל ואח"כ עשתה דרכה על שרשראות עד ראס סודר שם מנעה תנועת סירות מצריות מצפון לדרום והפוך.

 

לאחמ"כ בקיפול חזרה לביר גפגפה למסדר הנצחון ומשם על מובילים לארץ הקודש. "כבש" אם טרם הוזמן גר ברחוב האלון בכרמי יוסף.

 

אהוד סתת

------------------------------------------------

מיכאל פרסיקו: בפרוץ מלחמת ששת הימים הייתי סמל מחלקה במחלקת AMX בפיקודו של סגן ששה.  זוכר שירו עלינו במרגמות ביום הראשון של המלחמה כשהיינו בסיוע ליחידת הסיור החטיבתי של 14 (?). לא פגעו.     אחר כך החל מסע ארוך בעקבות המלחמה אשר ברחה לנו (ברוך השם) קדימה דרומה ומערבה.  במסגרת כוחות אריק שרון עברנו דרך ביר גפגפה (שם החליפו מנוע בטנק שלי) והגענו בסופו של דבר לעיר סואץ, אם אני לא טועה, שם התמקמנו בעמדות שמירה על גדת התעלה.

אשמח לשמוע תיקונים והשלמות...  מיכאל

----------------------------------------------

             .הפלוגה שלא פוצלה הייתה ביחד במלחמת 6 הימים. סמג"ד הכח אליו צורפה הפלוגה היה אחד בשם אנושי

 

אציין כי מי שהיה המ"פ במלחמה לא היה אריה שלום  אלא זאב בורשטיין, פיסיקאי שהיה קודם לכן קמב"ץ ,52

 

כמו"כ בין המ"מים היו : המ"מ שלי צביקה אינהורן לימים צביקה אורן [נשיא התעשיינים] וכן : אריה פאלק ממרחביה שבטנק שלו נהרג

 

.ראובן פיק ז"ל ןמנחם רונקין [כולם אוגוסט 65]. דומני שהסמ"פ היה דוד שובל, אני זוכר אותו מסוף המסע של הפלוגה בראס סודר.

 

אהוד סתת 

------------------------------------------------------

 אני וחיים איגלינסקי  עזבנו את הפלוגה  לאחר המקצועות  הוצבנו בבסיס כורדני של אוגדה 36.  בפרוץ מלחמת ששת הימים חברנו לפלוגת מילואים של טנקי AMX
והשתתפנו כאנשי צוות בקרבות לכיבוש גנין ושכם  ואחכ השתתפנו בכיבוש הרמה . עם תחילת הכוננות של מלחמת ששת הימים יצאנו על שרשראות מכורדני לחורשת אקליפטוסים
ליד מושב שדה אליעזר שבצפון אם תחילת הקרבות ירדנו בלילה על שרשראות דרך ראש פינה עפולה ונכנסנו לגנין ואחר כך הגענו לשכם.
עם תחילת הקרבות ברמה הופנינו לשם. על שרשראות עלינו לרמה דרך קבוץ גונן ועד לקוניטרה.
בברכה דב שני

------------------------------------------------------

זאב בורשטיין המ"פ- לגיורא :

"חלק ניכר מצוותי הטנקים היו בעצם טירונים שכמעט סיימו את פרק המקצועות אך לא עברו צמ"פ. ביניהם היה גם ראובן פיק. אינני יודע אם הוא זה אשר "החליף" אותך. הוא נהרג לאחר שטנק ה-מ"מ בו היה נתקע בציר הלחימה, והתפתחו חילופי אש עם מספר חיילים מצריים ששוטטו בשטח. ה-מ"מ ואיש הצוות האחר הצליחו לחסל את התוקפים."

-----------------------------------------------------

נפתלי קלינמן

לילה לפני סדין אדום נסענו עם אורות נקודה אחרת וחזרנו לנקודת הערכות בנחל לבן ללא אורות את הגבול חצינו בניצנה מסופחים לסירת שקד הקרב הראשון היה חסימה על כביש הגישה - לאום קוטוף ממערב כאשר החטיבה תקפה ממזרח  אף אחד לא ניסה להגיע  כך שנותר לנו רק לפגוע באלה שברחו מאום קוטוף נסענו משם מזרחה בתוך הואדיות ללא תאורה לפני כל הכוחות טנק אחד עלה עם הגחון על תלולית וני הזחלים היו באויר והצוות לא הבין למה הטנק לא מתקדם עד שטנק אחר הוריד אותו משם הגענו לנקודת כינוס המים מהבארות המקומית  היו  בטעם נורא עד שהיגעה מיכלית של תנובה עם מים מהארץ וכל החטיבה התנפלה עליה עם גריקנים משם הגענו לראס סודר כאשר היתה מופיעה סירה מיצרית היו יורים לכיונה פגז את הטנק היורה היו המאישים הקצינים רונקין ושות וצוות היה צריך לטפל בטנק לאחר הירי וכך שחכו פגז בקנה ומאיר ליבמן שנשלח לטפל בטנק שחרר נקירה ופלט פגז מעל ראשי המתרחצים .

אנחנו עלינו אתכם לרמת הגולן לבוטמיה אך משם נשלחנו  חמישה  אפרתי עודד. מורדזרי אברהם . (זכי) יצחק יוסף . ליבמן מאיר . קלינמן נפתלי לתח"ש 9 כדי להכניס את טנקי השלל הטירן לצהל.

--------------------------------------------------

 

הנאום של מאיר גרינפלד בכנס - 

ברשותכם אני רוצה להגיד מספר מילים על המוזיקאים של הפלוגה

כשהתגייסנו והגענו לגדוד 52, טירונים, המפקדים הצעידו אותנו בסך אנה ואנה ודרשו שנשיר.

אז קודם כל אני רוצה להצהיר שאני איש טכנולוגיה – מהנדס, אינני מוזיקאי ולא צל של מוזיקאי, בקושי קורא תווים, אבל אוזן כן יש לי. 

וכך אנו צועדים ושרים כל מיני שיריי לכת: הגשר על הנהר קוואי, וכו'.  ואז פתאום מתוך ההמולה הנוראית, החורקת, הצורמנית, הזייפנית, הסדוקה, המתישה,

אני שומע מאחוריי בין הזיופים, צף ועולה כמו ריח ניחוח של פרדס הדרים, קול אמיתי, ערב, צלול ומדויק, שמידי פעם אפילו מתעלה על עצמו ושר בהרמוניה. 

ואני שואל את עצמי "מי זה"?  הרי לסובב את הראש אסור.

הנה לכם – נתן קרן (קסוס).  וכך נהיינו המוזיקאים הפלוגתיים.

מאז נסעתי לחו"ל ללימודים. החיים תפסו כיוון אחר. הפלוגה והחברים נמוגו.

פתאום לפני כשנה אני מקבל אימייל מגולדברג חברי הקרוב:     Go to Gdud 52 on the web they are looking for the old guys

ואני... אבי אתה שלחת את זה, זה ספאם או משהו?

ואז מבעד למסך האדים החלו להתבהר רסיסיי זיכרונות: שלמה ארליך (מומו) ואלחנן רבינוביץ' זיכרונם לברכה, שנפטרו צעירים. 

ולעומתם שיבדלו לחיים ארוכים: שרגא, אגוזי, בן-שבת, ועוד רבים וטובים.   במסע האיתורים מאיר פלג חשף את נתן, ונתן הפיץ אימייל שברשותך אני מצטט:

מאיר גרינפלד (הצפונבון, ונגן הגיטרה) שתדע לך, כי מאז ימי הצבא והליווי שלך אותי בגיטרה – לא הפסקתי לשיר!!!
עברתי ועבדתי במהלך חיי עם כמה מוסיקאים מפורסמים.  אז תזכור גרינפלד: יש לך זכות ראשונים, עם שירי החיפושיות שהיו אז הלהיטים.

צפונבון, זכות ראשונים... שמעתם? לא פחות ולא יותר...  ואז התחיל הלחץ: ננגן נשיר.  וחביבנו מאיר פלג: תנגנו, תשירו.

 ואני בשלי, שנים שאינני נוגע בפסנתר, וחוץ מזה תמיד הייתי איש ג'אז, מה לי ולשירים ישראליים?  אבל שוכנעתי, נכנסתי לעובי הקורה והתחלתי לנגן.
פאולינה אשתי שכבר הספיקה לשכוח את העבר אומרת שנעשיתי אובססיבי (היא פסיכו-אנליסטית, נו...).

טוב, אז היו לנו עוד כישרונות:   מאיר ליבמן שדקלם את גולדנברג.  ישראל זלצהנדלר שתופף נעימות על שיניו.

מנחם שיינר ז"ל שהשכיב אותנו מצחוק בתרגום לאידיש של הוראות התחזוקה של הטנק.  משהו כמו "נעם תע חולצים...". 

עכשיו לאחר כמעט 50 שנה כל כך כואב הלב על איך שהתעמרנו בו.

והיה ישראל נימצוביץ' שניגן איתי במנדולינה.  לדאבונינו נבצר ממנו להשתתף בכנס.  אז אומר לך ישראל משהו שאתה לא יודע, אני חייב לך חוב. 

בהופעה שלנו מול ההורים בסיום הטירונות, הוריי שמעו מישהו מאחוריהם לוחש "הם מנגנים כל כך יפה", ואז אבי נמס בגאווה הורית וקנה לי גיטרה יקרה כלבבי.

ועכשיו למטרתי בשיח זה – אילן וצלר ז"ל.  מוזיקאי מצטיין, נגן אקורדיון, שאיתנו הפליא לנגן במפוחית פה.  במסיבות ניגננו כל מיניי דברים משונים כמו Take 5 של דייב ברובק.  אילן נשאר חבר קרוב של רבים מאתנו, וקרוב קרוב אלי במשך שנים רבות.  עד שנלקח מאיתנו בתאונת דהייה מצערת בשנת 1988.  ראיתי ציטוט באינטרנט, שבו בעקבות תאונה דומה, אדם שלא הזדהה כתב לפני 4 שנים:  תמיד יהיו כאלה שיאבדו את חייהם בספורט המסוכן הזה.  אני זוכר אדם יקר בשם אילן וצלר שנהרג לפני כ 23 שנים בגלשן אוויר.  אמנם הוא היה מקצוען אבל אפילו לו זה קרה. כן כך היה אילן, אהב אתגרים, ללא מורא.  למי שלא יודע, בתקופה מסוימת אילן החזיק בתואר אלוף ישראל בגלישת אוויר והשתתף בהרבה תחרויות בין לאומיות.

משלשת ילדיו, יש לאילן 8 נכדים שהוא לא זכה להכיר.  מיקה אלמנתו איתנו כאן הערב.  אילן היה לא רק איש משפחה, מוזיקאי ואיש מקצוע, גם הייתה לו פילוסופיית חיים מעניינת.  הוא חסר לי עד היום.

תודה.
מאיר גרינפלד      כנס סריג  גדוד 52        ספטמבר 2015