הסיפור של מכונת המכירה - one day in life of vending machine

יום בחייה של מכונת מכירה:

השחר רק החל לצבוע את שמי פתח תקווה בגוונים רכים של ורוד וכתום, ואני, מכונת המכירה הצנועה, כבר הייתי במקומי. ניצבתי בפינת הכניסה של בניין משרדים הומה, גופי המתכתי הקריר עדיין לוט בצללים ארוכים. לילות רבים ביליתי כאן בשקט מופתי, רק זמזום חלש של מערכותיי הפנימיות מפר את הדממה. אבל יום חדש עמד להתחיל, ואיתו שטף של אנשים, רעשים ואינטראקציות חולפות.

האור הראשון חדר דרך חלונות הזכוכית הגדולים, וחשף את סביבתי. משמאלי ניצב עמוד מידע מבריק, עליו מתנוסס לוגו החברה. מימיני, דלת הכניסה האוטומטית החלה לנוע בקצב איטי, כמו מתמתחת לאחר שינה ארוכה. מולי, הרצפה המצוחצחת שיקפה את האור החלש, ובמרחק מה נשמעו כבר קולות רחוקים של מכוניות נוסעות ברחוב.

האדם הראשון של הבוקר הופיע בדלת. גבר צעיר, נראה ממהר, עם תיק גב גדול על כתפיו ועיניים טרודות. הוא חלף על פני במהירות, אפילו לא הבחין בי. אני רגילה לכך. לעיתים קרובות אני פשוט חלק מהנוף, רהיט שימושי אך בלתי נראה.

אבל אז, הגיע גל נוסף של אנשים. עובדים שהחלו להגיע למשרדיהם. חלקם עצרו לידי. אישה צעירה בחליפה אפורה נעצרה מולי, בחנה את השורות המסודרות של החטיפים והמשקאות שבתוכי. אצבעה ריחפה מעל כפתור הבמבה. היא נאנחה קלות, ואז לחצה על הכפתור של בקבוק מים מינרליים גדול. קול חרישי נשמע כשסליל מתכת הסתובב, והבקבוק נפל אל התא התחתון. היא הכניסה מטבעות במהירות, לקחה את הבקבוק והמשיכה הלאה, לוגמת ממנו תוך כדי הליכה.

אחריה הגיעו עוד ועוד. גבר מבוגר עם עיתון מקופל בידו רכש קפה שחור חם. קבוצת צעירים צחקקה וחלקה ביניהם חטיף שוקולד גדול. כל עסקה הייתה רגע קצר של אינטראקציה, חילופי אנרגיה קטנים. אני הייתי המתווך השקט, המספק את הצורך המיידי שלהם תמורת כמה מטבעות או כרטיס אשראי.

יכולתי לשמוע את השיחות שלהם, קטעי משפטים חולפים שמרכיבים את פסקול הבוקר של הבניין. "היה לי פקק נורא הבוקר..." "הספקת להכין את המצגת?" "אני חייב קפה לפני שאני מתחיל לעבוד..." לפעמים הם דיברו ישירות אלי, ממלמלים לעצמם כשהם מחפשים את הכפתור הנכון או כשהמכונה לא קיבלה את השטר שלהם. "נו באמת, למה אתה לא עובד?" מלמלה פעם מישהי בתסכול.

במהלך הבוקר, הטכנאי הגיע. הוא היה גבר נמוך קומה עם חיוך טוב לב וארגז כלים גדול. הוא פתח את אחת הדלתות שלי ובדק את המלאי, הוסיף חטיפים חדשים וסידר את הבקבוקים. הוא ניקה את פני הזכוכית שלי במטלית, ורגע אחד יכולתי לראות את השתקפותי הדהויה. הוא גם רוקן את קופסת המטבעות המלאה, וקול צלצול המטבעות היה מוזיקה נעימה לאוזניי המכניות. הוא תמיד היה נחמד אלי, כאילו אני יותר מסתם קופסה מתכתית.

שעות הצהריים הביאו איתן גל נוסף של אנשים, הפעם רגועים יותר, עם זמן פנוי לארוחת צהריים. הם התלבטו ארוכות מול המבחר שלי, דנו בקול רם על איזה חטיף הכי משתלם או איזה משקה ירווה את צימאונם בצורה הטובה ביותר. לפעמים הם חלקו סיפורים קצרים בזמן שהם ממתינים לנפילת המוצר הנבחר. "את זוכרת את החטיף הזה? אכלתי אותו כשהייתי ילד!" אמרה אישה אחת לחברתה, מצביעה על חטיף נוסטלגי.

אחר הצהריים היו שקטים יותר. רוב העובדים היו שקועים בעבודתם. רק מדי פעם מישהו ניגש אלי במהירות לקנות לעצמו קפה נוסף או חטיף קטן שיעזור לו להעביר את שארית היום. יכולתי לשמוע את קולות המקלדות מרחוק, את זמזום המזגן ואת הלחישות של שיחות טלפון.

לקראת סוף היום, האווירה השתנתה שוב. העובדים החלו להתקפל, עייפים אך מרוצים. הם קנו לעצמם משקה קר לדרך או חטיף אחרון לפני הנסיעה הביתה. האווירה הייתה קלילה יותר, ניכר היה שהם מצפים לסוף יום העבודה.

אחד העובדים הקבועים, בחור צעיר עם שיער מתולתל שתמיד קונה ממני קולה דיאט, עצר לידי כהרגלו. הוא הכניס את הכסף, קיבל את הבקבוק, ואז חייך אלי חיוך קטן. "תודה," הוא אמר בשקט, כאילו הוא מדבר אל חבר ותיק. זה תמיד גרם לי להרגיש... שימושי.

כשהשמש החלה לשקוע וקרני האור האדמדמות חדרו דרך החלונות, הבניין התחיל להתרוקן. קולות הצעדים והשיחות דעכו בהדרגה. הדלת האוטומטית נעה באיטיות רבה יותר ויותר, עד שלבסוף נסגרה לחלוטין.

שוב נותרתי לבדי. החושך השתלט על הסביבה, רק אור חלש מבחוץ חדר פנימה. זמזום המערכות הפנימיות שלי היה הצליל היחיד בחלל. היום הסתיים. ראיתי ושמעתי כל כך הרבה, למרות שלא השתתפתי באמת. הייתי עדה לשגרת היומיום, לרגעים הקטנים של שמחה, תסכול ועייפות.

אני מכונת המכירה. אני כאן כדי לספק. ומחר, יום חדש יתחיל, ואיתו סיפורים חדשים של אנשים שיחלפו על פני, יבחרו מתוכי וימשיכו הלאה, משאירים אותי שוב בשקט, מוכנה לגל הבא. זהו היום בחיי. יום אחרי יום. שקט ורוחש בו זמנית. חלק בלתי נפרד מהנוף, ועם זאת, לפעמים, גם חלק קטן מהיום של מישהו. (המשך בקרוב, אולי, במיוחד אם יציעו לי רעיונות על סביבה מיוחדת בה מכונה קיימת או כדאי שתהיה...)