הבדידות בדוכן הפיס

בדידותה של היושבת בדוכן

סיפור החיים, סיפורי יומיום, של ולנטינה, עובדת ומפעילת דוכן פיס בצומת מרכזית. ולנטינה , הרואה בראש חוצות את הקהל המשתנה, את המכורים, את בני כל העדות וכל הגילאים, את התקוות ואת האכזבות המתמשכות, ישראלית 30 שנה, אבל רואה את הצומת והמתרחש. עולמה של מפעילת דוכן פיס, עולם מגוון בבריות ונסיבות, עולם מתחלף כמו בכל צומת, שנים חולפות, המנגינה נשארת, ורק המפעילה מאחור נותרת, עם עין צופיה מזרחה , מערבה , צפונה. בצד "הנגבה", חתוליה...

עבודת משמרות היא עבודה סיזיפית. ולנטינה יחד עם אינגה, כל אחת בתורה, חיילת במשמרתה. זה סיפורו של דוכן ידוע, רק השמות שונים, בכוונה.

התאורים מדויקים.

כל תאונה בצומת, כל שוש של קשיש על ידי עובר אורח, המטרידה הקבועה שמבקשת אוכל לילדיה הפצועים מפיגוע (שלא היה ולא נברא, הסבירו לה והיא מעת לעת משנה את הסיפור), החתולים שממתינים לפתיחת הדוכן בתקווה לראות עוד מנה של אוכל יבש, המחזר הקבוע שמתעניין בשלומן ויושב ימים שלמים על הספסל הקרוב, הדייג לשעבר שאיננו מרבה שיח, אפילו ולמרות שהוא מאותה תפוצה, ובוחן אותן מבעד משקפי השמש וההליכון.

אותה אמא המלווה ילדיה להסעה כל בוקר וממתינה להם בצהריים, כל החוזרים מחנות שופרסל עם סלים עמוסים שלפעמים מתפזרים במעבר החציה מול הדוכן(אבל אסור לנטוש דוכן באמצע משמרת כדי לסייע לאסוף תפוחים מתגלגלים במורד הנתיב), המהמר הקירח ועב הכרס שמגיע קבוע עם כל קצבת הביטוח הלאומי מיד לאחר שפדה בבנק הדואר הסמוך, החייל עם הכריך שמגיע לחמשוש וקונה קבוע, והולכת הרכיל שמגיעה לדובב ו"לשאול מה חדש"... המשך יבוא.