תרופות שעלולות להגביר טינטון: סקירה מפורטת

תרופות שעלולות להגביר טינטון: סקירה מפורטת

  

תרופות שעלולות להגביר טינטון: סקירה מפורטת

מבוא

טינטון היא תופעה שמיעתית נפוצה המאופיינת בתפיסה של צליל באוזניים או בראש בהעדר מקור חיצוני [1], [2]. תופעה זו משפיעה על מיליוני אנשים ברחבי העולם, כאשר שיעורי השכיחות נעים בין 5% ל-30% באוכלוסייה הבוגרת [1], [2]. טינטון יכול להתבטא במגוון צלילים, כולל צלצול, זמזום, שריקה, נהמה או קליקים, והוא עשוי להיות זמני או כרוני [1]. עוצמת הקול של הטינטון יכולה להשתנות מאדם לאדם, החל מצליל חלש ובלתי מורגש ועד לצליל חזק ומטריד [2].

טינטון יכול להשפיע באופן משמעותי על איכות החיים של הסובלים ממנו, ולגרום למצוקה רגשית, הפרעות שינה, קשיי ריכוז ובעיות תקשורת [1], [2], [3]. ההשפעה הפסיכולוגית של טינטון יכולה להוביל לחרדה, דיכאון ותסכול, המשפיעים עוד יותר על רווחתו הכללית של האדם [3]. עבור אנשים מסוימים, טינטון יכול להפוך למצב מתיש המפריע לפעילויות היומיומיות שלהם וליכולתם ליהנות מהחיים [1].

הבנת הגורמים והטיפולים לטינטון היא חיונית לשיפור הטיפול בחולים ולשיפור תוצאותיהם [4], [5]. טינטון יכול לנבוע ממגוון גורמים, כולל חשיפה לרעש חזק, אובדן שמיעה הקשור לגיל, זיהומים באוזניים, פגיעות ראש, תרופות מסוימות ומצבים רפואיים בסיסיים [4]. טיפול בטינטון כרוך לעתים קרובות בגישה רב-תחומית, המשלבת אסטרטגיות שונות כגון ייעוץ, סאונדתרפיה, טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ומכשירים שמיעתיים [5].

מטרת סקירה זו היא לספק מידע מקיף על תרופות נפוצות שעלולות לגרום או להחמיר טינטון [6], [7], [8]. תרופות מסוימות, המכונות תרופות אוטוטוקסיות, עלולות לפגוע במערכת השמיעה, ולהוביל לטינטון, אובדן שמיעה או הפרעות וסטיבולריות [6], [7]. תרופות אלו יכולות להשפיע על האוזן הפנימית, עצב השמיעה או מערכת העצבים המרכזית, ולגרום לשינויים בתפיסת השמיעה [8].

סקירה זו בוחנת את המנגנונים שבהם תרופות אלו משפיעות על מערכת השמיעה, ומספקת תובנות לגבי האופן שבו תרופות מסוימות עלולות לעורר או להחמיר טינטון [9], [10], [11]. על ידי הבנת המנגנונים הבסיסיים, אנשי מקצוע בתחום הבריאות יכולים לקבל החלטות מושכלות יותר לגבי בחירת תרופות ולספק ייעוץ מתאים למטופלים [9], [10]. הסקירה תדון בסוגים שונים של תרופות, כולל אנטיביוטיקה, תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs), תרופות אנטי-פרכוסיות, תרופות פסיכיאטריות ותרופות קרדיווסקולריות, כמו גם תרופות אחרות עם פוטנציאל אוטוטוקסי [11].

מטרת סקירה זו היא להעלות את המודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות והציבור הרחב לגבי תופעות הלוואי האפשריות של תרופות מסוימות, ולאפשר להם לנקוט בצעדים יזומים כדי למזער את הסיכון לטינטון הנגרם על ידי תרופות [12], [13], [14]. על ידי הדגשת החשיבות של היסטוריה תרופתית יסודית, ניטור קבוע וחינוך מטופלים, סקירה זו שואפת לקדם שיטות טיפול בטוחות ויעילות יותר עבור אנשים עם טינטון [12], [13]. בנוסף, סקירה זו תספק הדרכה לגבי אסטרטגיות ניהול וטיפול מתאימות עבור טינטון הנגרם על ידי תרופות, כולל זיהוי והפסקה של התרופה הפוגענית, טיפול במצבים רפואיים בסיסיים ויישום טכניקות ספציפיות לטינטון כגון סאונדתרפיה וטיפול קוגניטיבי התנהגותי [14].

מודעות לתרופות אוטוטוקסיות חיונית למניעת נזק נוסף למערכת השמיעה ולשיפור איכות החיים של אנשים עם טינטון [6], [7]. תרופות אוטוטוקסיות עלולות לגרום נזק לתאים העדינים באוזן הפנימית האחראיים על השמיעה ושיווי המשקל, מה שמוביל לאובדן שמיעה, טינטון והפרעות וסטיבולריות [6]. על ידי הכרה בתרופות עם פוטנציאל אוטוטוקסי, אנשי מקצוע בתחום הבריאות יכולים לקבל החלטות מושכלות יותר לגבי בחירת תרופות ולשקול חלופות במידת האפשר [7].

זיהוי מוקדם של תרופות בעייתיות יכול להוביל לשינוי בטיפול ולמניעת החמרה של טינטון, ובכך להפחית את השפעתה על איכות חייו של המטופל [6], [12]. כאשר מזוהה תרופה כאשמה בטינטון, הפסקת התרופה או התאמת המינון עשויה לסייע בהקלת התסמינים ולמנוע נזק נוסף למערכת השמיעה [6]. עם זאת, חשוב להתייעץ עם ספק שירותי בריאות לפני הפסקת כל תרופה, במיוחד אם היא נרשמה למצב רפואי בסיסי [12].

ייעוץ מקיף לחולים הוא הכרחי כדי להבטיח שהם מודעים לסיכונים ולתסמינים שיש לדווח עליהם, ומאפשר להם לקחת חלק פעיל בטיפול שלהם [6], [12], [13]. חולים צריכים להיות מיודעים לגבי הפוטנציאל של תרופות מסוימות לגרום לטינטון או להחמיר אותו, כמו גם הסימנים והתסמינים המוקדמים של אוטוטוקסיות [6]. יש לעודד אותם לדווח מיד לספק שירותי הבריאות שלהם על כל שינוי בשמיעה, טינטון או שיווי משקל [12]. בנוסף, יש ליידע את המטופלים על אמצעי מניעה, כגון הימנעות מחשיפה לרעש חזק והגנה על אוזניהם בעת חשיפה לרעשים חזקים [13].

אנטיביוטיקות

אמינוגליקוזידים הם סוג של אנטיביוטיקה המשמשת לטיפול במגוון רחב של זיהומים חיידקיים קשים, במיוחד אלה הנגרמים על ידי חיידקים גראם-שליליים [6]. הם פועלים על ידי עיכוב סינתזת חלבונים בחיידקים, ומונעים מהם לגדול ולהתרבות [6]. אמינוגליקוזידים ניתנים בדרך כלל תוך ורידי או תוך שרירי, אך ניתן לתת אותם גם באופן מקומי לזיהומים מסוימים [6]. תרופות אלו משמשות לעתים קרובות לטיפול בזיהומים חמורים כגון אלח דם, דלקת ריאות, דלקות תוך בטניות וזיהומים מורכבים בדרכי השתן [6].

אמינוגליקוזידים ידועים בתופעות הלוואי האוטוטוקסיות שלהם, שיכולות להשפיע על השמיעה ועל שיווי המשקל [6]. אוטוטוקסיות יכולה להתבטא כטינטון, סחרחורת ואובדן שמיעה, אשר עשוי להיות זמני או קבוע, תלוי בחומרת הנזק ובגורמים אחרים [6]. המנגנון המדויק שבאמצעותו גורמים אמינוגליקוזידים לאוטוטוקסיות אינו מובן במלואו, אך מאמינים שהוא כולל ייצור של רדיקלים חופשיים ונזק לתאי השיער העדינים באוזן הפנימית [6]. תאי שיער אלו חיוניים לתרגום גלי קול לאותות חשמליים שהמוח יכול לפרש כשמיעה [6].

יש צורך בניטור קפדני של חולים המקבלים אמינוגליקוזידים כדי לזהות סימנים מוקדמים של אוטוטוקסיות ולמנוע נזק נוסף [12]. ניטור צריך לכלול בדיקות שמיעה סדירות, כגון אודיומטריה, כדי להעריך את ספי השמיעה ולזהות שינויים כלשהם בשמיעה [12]. יש גם לעקוב אחר חולים אחר תסמינים של הפרעה וסטיבולרית, כגון סחרחורת, חוסר יציבות וסחרחורת [12]. בנוסף, יש לעקוב מקרוב אחר תפקודי הכליות, מכיוון שאמינוגליקוזידים יכולים גם לגרום לרעילות כליות, מה שעלול להגביר את הסיכון לאוטוטוקסיות [12].

סטרפטומיצין, גנטמיצין וטאוברמיצין הם חלק מהאמינוגליקוזידים הנפוצים ביותר הקשורים לאוטוטוקסיות [6]. סטרפטומיצין שימש בעבר לטיפול בשחפת, אך השימוש בו הצטמצם עקב רעילותו הגבוהה [6]. גנטמיצין נמצא בשימוש נרחב לטיפול בזיהומים שונים, אך הוא ידוע באוטוטוקסיות שלו, במיוחד במינונים גבוהים או בשימוש ממושך [6]. טאוברמיצין משמש לעתים קרובות לטיפול בזיהומים ריאתיים בחולים עם סיסטיק פיברוזיס, והוא עלול לגרום לאוטוטוקסיות, במיוחד בשימוש ממושך [6].

הסיכון לאוטוטוקסיות מאמינוגליקוזידים עולה עם מינון גבוה, משך טיפול ממושך וקיום גורמי סיכון נוספים [12]. מינונים גבוהים של אמינוגליקוזידים מגבירים את הריכוז של התרופה באוזן הפנימית, ומגבירים את הסבירות לנזק לתאי השיער [12]. משך טיפול ממושך מאפשר לתרופה להצטבר באוזן הפנימית לאורך זמן, ולהגביר את הסיכון לאוטוטוקסיות [12]. גורמי סיכון נוספים הכוללים גיל מבוגר, לקות כליות קיימת, טיפול מקביל בתרופות אוטוטוקסיות אחרות וגורמים גנטיים מסוימים [12].

השימוש בבדיקוולין הפחית את ההסתמכות על תרופות אוטוטוקסיות כמו אמינוגליקוזידים לטיפול בשחפת העמידה לתרופות [6]. בדיקוולין היא תרופה חדשה יותר המשמשת לטיפול בשחפת עמידה לתרופות, והיא הוכחה כפחות אוטוטוקסית מאמינוגליקוזידים [6]. ההכנסה של בדיקוולין הובילה לשינוי בדפוסי הטיפול בשחפת עמידה לתרופות, עם פחות הסתמכות על אמינוגליקוזידים וירידה מקבילה בשיעור האוטוטוקסיות [6].

יש לבצע בדיקות שמיעה לפני, במהלך ואחרי הטיפול באמינוגליקוזידים כדי לעקוב אחר שינויים בשמיעה ולזהות אוטוטוקסיות מוקדם [12]. בדיקות שמיעה בסיסיות צריכות להתבצע לפני תחילת הטיפול באמינוגליקוזידים כדי לקבוע את השמיעה הבסיסית של המטופל [12]. בדיקות שמיעה סדירות צריכות להתבצע לאורך כל הטיפול כדי לעקוב אחר שינויים כלשהם בשמיעה, כגון הופעת טינטון או ירידה בספי השמיעה [12]. בדיקות שמיעה מעקב צריכות להתבצע לאחר השלמת הטיפול כדי להעריך את ההשפעות ארוכות הטווח של התרופה על השמיעה [12].

יש ליידע את המטופלים על הסיכונים הקשורים לטיפול באמינוגליקוזידים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה [6], [12]. יש ליידע את המטופלים על הסיכון הפוטנציאלי לאוטוטוקסיות, כולל טינטון, סחרחורת ואובדן שמיעה, ויש להדגיש את החשיבות של דיווח מיידי על כל תסמין חדש או מחמיר לספק שירותי הבריאות שלהם [6]. יש לעודד את המטופלים לעקוב מקרוב אחר השמיעה שלהם ולשים לב לשינויים או חריגות כלשהן [12].

יש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים, כגון לקות כליות קיימת או טיפול מקביל בתרופות אוטוטוקסיות אחרות [6]. כאשר זמינות חלופות לאוטוטוקסיות, יש לשקול אותן, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון המגבירים את רגישותם לאוטוטוקסיות [6]. בחירת האנטיביוטיקה צריכה להתבסס על רגישות האורגניזם המדביק, פרופיל הבטיחות של התרופה וגורמי סיכון אינדיבידואליים של המטופל [6].

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs)

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs) הן קבוצה נפוצה של תרופות המשמשות להקלה על כאבים, להפחתת דלקת ולהורדת חום [15]. תרופות אלו פועלות על ידי עיכוב האנזים ציקלואוקסיגנאז (COX), אשר ממלא תפקיד מרכזי בייצור פרוסטגלנדינים, חומרים דמויי הורמונים התורמים לכאב, דלקת וחום [15]. NSAIDs זמינות ללא מרשם וגם עם מרשם, מה שהופך אותן לנגישות ביותר לשימוש נרחב [15].

NSAIDs ממלאות תפקיד חיוני בניהול כאב ודלקת במצבים שונים, כולל דלקת פרקים, כאבי ראש, כאבי מחזור, נקעים, מתחים ומצבים דלקתיים אחרים [15]. הם משמשים לעתים קרובות להקלה קצרת טווח על תסמינים אקוטיים, כגון כאב לאחר ניתוח או פציעות, כמו גם לניהול ארוך טווח של מצבים כרוניים כגון דלקת מפרקים ניוונית ודלקת מפרקים שגרונית [15]. NSAIDs זמינות בצורות שונות, כולל טבליות דרך הפה, כמוסות, קרמים מקומיים, ג'לים ותחליבים, המאפשרים גמישות בשיטת הניהול בהתבסס על צרכי המטופל והאתר הספציפי של הכאב או הדלקת [15].

NSAIDs עלולות להשפיע על השמיעה ולגרום לטינטון, במיוחד במינונים גבוהים, אם כי המנגנונים המדויקים שבאמצעותם NSAIDs משפיעות על השמיעה אינם מובנים במלואם [15]. מנגנון אפשרי הוא השפעתן על זרימת הדם לאוזן הפנימית [15]. NSAIDs יכולות להצר את כלי הדם, כולל אלו המספקים דם לאוזן הפנימית, מה שעלול להפחית את זרימת הדם ולפגוע בתפקוד של תאי השיער העדינים האחראים על השמיעה [15]. זרימת דם מופחתת לאוזן הפנימית עלולה להוביל לאיסכמיה, מצב שבו התאים אינם מקבלים מספיק חמצן וחומרי הזנה, מה שעלול לגרום לנזק לתאים ולטינטון [15].

בנוסף, NSAIDs עלולות להשפיע על לחץ הדם, אשר עשוי להחמיר טינטון בחלק מהמקרים [15]. NSAIDs יכולות לעכב את ייצור הפרוסטגלנדינים, אשר ממלאים תפקיד בוויסות לחץ הדם [15]. עיכוב זה עלול להוביל לעלייה בלחץ הדם, במיוחד אצל אנשים עם יתר לחץ דם קיים או אלה הנוטלים תרופות נגד יתר לחץ דם [15]. לחץ דם מוגבר עלול להפעיל לחץ נוסף על כלי הדם הקטנים באוזן הפנימית, ולהחמיר את הטינטון [15].

כדי למזער את הסיכון לטינטון הנגרם על ידי NSAIDs, יש להשתמש בתרופות אלו במינון הנמוך ביותר האפקטיבי למשך הזמן הקצר ביותר האפשרי [15]. שימוש ב-NSAIDs במינון הנמוך ביותר האפקטיבי עוזר להפחית את הסיכון לתופעות לוואי תוך מתן הקלה מספקת בכאב או דלקת [15]. שימוש ב-NSAIDs רק כאשר יש צורך בכך ולמשך הזמן הקצר ביותר האפשרי עוזר למזער את החשיפה לתרופה ולהפחית את הסיכון לתופעות לוואי ארוכות טווח [15].

אנשים עם טינטון קיים או בעיות שמיעה צריכים להשתמש ב-NSAIDs בזהירות רבה ותחת פיקוח רפואי [15]. לאנשים עם טינטון קיים או בעיות שמיעה יש סיכון מוגבר לחוות תופעות לוואי אודיטוריות מ-NSAIDs [15]. יש להתייעץ עם ספק שירותי בריאות לפני השימוש ב-NSAIDs כדי לדון בסיכונים ובביתרונות הפוטנציאליים ולבחון אפשרויות טיפול חלופיות [15]. אם יש צורך ב-NSAIDs, יש להשתמש בהם תחת פיקוח רפואי הדוק, עם מעקב קבוע אחר שינויים בשמיעה או בתסמיני טינטון [15].

יש לשקול חלופות לא-תרופתיות לניהול כאב, כגון פיזיותרפיה או דיקור, כדי להפחית את ההסתמכות על NSAIDs [15]. חלופות לא-תרופתיות לניהול כאב, כגון פיזיותרפיה, פעילות גופנית, טיפול בעיסוי, דיקור וטכניקות הרפיה, יכולות לספק הקלה בכאב ללא הסיכונים הפוטנציאליים הקשורים ל-NSAIDs [15]. טכניקות אלו יכולות לעזור לשפר את תפקוד הגוף, להפחית דלקת ולקדם הרפיה, מה שעלול להועיל לאנשים עם כאב כרוני [15]. דיקור, טכניקה של רפואה סינית מסורתית, כוללת החדרת מחטים דקות לנקודות ספציפיות בגוף כדי לעורר את מנגנועי הריפוי הטבעיים של הגוף ולהקל על הכאב [15].

תרופות אנטי-פרכוסיות

קרבמזפין היא תרופה אנטי-פרכוסית השייכת לקבוצת התרופות המכונות מייצבי מצב רוח [9], [16]. היא משמשת בעיקר לטיפול באפילפסיה, במיוחד פרכוסים חלקיים ופרכוסים טוניים-קלוניים כלליים [9]. קרבמזפין משמשת גם לניהול כאבים עצביים, כגון נוירלגיה טריגמינלית, והפרעות מצב רוח, כגון הפרעה דו-קוטבית [16]. התרופה פועלת על ידי הפחתת פעילות חשמלית חריגה במוח, מייצבת את קרומי העצבים ומפחיתה את התפשטות הפרכוסים [9].

תופעות לוואי נפוצות של קרבמזפין כוללות סחרחורת, נמנום, בחילות, הקאות, ראייה מטושטשת וחוסר קואורדינציה [9]. תופעות לוואי אלו הן לרוב קלות וחולפות מעצמן ככל שהגוף מסתגל לתרופה [9]. עם זאת, תופעות לוואי חמורות יותר עלולות להתרחש, כולל בעיות עור, הפרעות דם ובעיות בכבד [9]. דווחו על תופעות לוואי הקשורות לשמיעה הקשורות לשימוש בקרבמזפין, אך הן נדירות יחסית [9].

דווח על מקרים של אובדן שמיעה חושי עצבי וטינטון הקשורים לשימוש בקרבמזפין, במיוחד במקרים של מנת יתר [9]. אובדן שמיעה חושי עצבי כולל נזק לתאי השיער באוזן הפנימית או לעצב השמיעה, מה שמוביל לירידה בשמיעה [9]. טינטון, תפיסה של צליל באוזניים בהעדר גירוי חיצוני, יכול להיות גם תופעת לוואי של קרבמזפין [9]. במקרים מסוימים, תסמיני השמיעה עשויים להיות זמניים ולחלוף עם הפסקת התרופה, בעוד שבמקרים אחרים הם עשויים להיות קבועים [9].

חומצה ולפרואית היא תרופה אנטי-פרכוסית המשמשת לטיפול באפילפסיה, הפרעה דו-קוטבית ולמניעת מיגרנות [10]. היא פועלת על ידי הגברת רמות החומצה גמא-אמינובוטירית (GABA) במוח, מוליך עצבי המעכב פעילות עצבית [10]. חומצה ולפרואית זמינה בצורות שונות, כולל טבליות, כמוסות וסירופ, וניתן לתת אותה לבד או בשילוב עם תרופות אחרות [10].

תופעות לוואי נפוצות של חומצה ולפרואית כוללות נמנום, בחילות, הקאות, שלשולים, רעד ועלייה במשקל [10]. תופעות לוואי חמורות יותר עלולות להתרחש, כולל נזק לכבד, דלקת לבלב והפרעות דם [10]. טינטון מופיע גם כתופעת לוואי אפשרית של חומצה ולפרואית, אם כי היא פחות נפוצה מתופעות לוואי אחרות [10].

חולים הנוטלים חומצה ולפרואית צריכים להיות מודעים לסיכון האפשרי לטינטון ולדווח על כל תסמין חדש או מחמיר לרופא שלהם [10]. אם חולה חווה טינטון במהלך נטילת חומצה ולפרואית, ספק שירותי הבריאות עשוי להמליץ על הפחתת המינון או מעבר לתרופה חלופית [10]. יש צורך בניטור קבוע של תפקודי כבד וספירת דם כדי לזהות תופעות לוואי חמורות אפשריות הקשורות לשימוש בחומצה ולפרואית [10].

יש לבצע בדיקות שמיעה בסיסיות לפני תחילת הטיפול בתרופות אנטי-פרכוסיות עם פוטנציאל אוטוטוקסי כדי להעריך את השמיעה הבסיסית של המטופל [12]. בדיקות אלו יכולות לעזור לזהות כל לקות שמיעה קיימת לפני תחילת התרופה, אשר עשויה להשפיע על החלטות הטיפול והניטור [12]. בדיקות שמיעה בסיסיות כוללות בדרך כלל אודיומטריה, אשר מעריכה את ספי השמיעה בתדרים שונים, וטימפנומטריה, אשר מעריכה את תפקוד האוזן התיכונה [12].

יש לעקוב אחר חולים באופן קבוע אחר שינויים בשמיעה או הופעת טינטון לאורך כל הטיפול בתרופות אנטי-פרכוסיות [12]. מעקב קבוע מאפשר זיהוי מוקדם של תופעות לוואי אודיטוריות, המאפשר התערבות בזמן ומניעת נזק נוסף [12]. יש לעודד את המטופלים לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה לספק שירותי הבריאות שלהם, ויש לשקול בדיקות שמיעה תקופתיות להערכה אובייקטיבית של תפקוד השמיעה [12].

יש לשקול תרופות אנטי-פרכוסיות חלופיות עם סיכון נמוך יותר לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים [12]. אם חולה מפתח טינטון או תופעות לוואי אודיטוריות אחרות במהלך נטילת תרופה אנטי-פרכוסית, ספק שירותי הבריאות עשוי לשקול מעבר לתרופה חלופית עם סיכון נמוך יותר לגרימת בעיות שמיעה [12]. מספר תרופות אנטי-פרכוסיות זמינות עם פרופילי בטיחות שונים, ובחירת התרופה צריכה להיות מותאמת לצרכים האינדיבידואליים של המטופל ולגורמי הסיכון שלו [12].

תרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות

SSRIs (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) משמשים בדרך כלל לטיפול בדיכאון ובהפרעות חרדה על ידי הגברת רמות הסרוטונין במוח [17]. סרוטונין הוא מוליך עצבי המסייע לווסת את מצב הרוח, השינה והתיאבון [17]. SSRIs פועלות על ידי חסימת הספיגה החוזרת של סרוטונין במוח, מה שמוביל ליותר סרוטונין זמין להעברת אותות בין תאי עצב [17]. SSRIs ניתנות בדרך כלל דרך הפה והן נחשבות בדרך כלל לבטוחות ויעילות, אך הן עלולות לגרום לתופעות לוואי מסוימות [17].

מחקרים מסוימים מצביעים על כך ש-SSRIs מסוימים, כגון פלואוקסטין ופלובוקסמין, עשויים להגן מפני אוטוטוקסיות הנגרמת על ידי כימותרפיה [17]. כימותרפיה, במיוחד עם תרופות כמו ציספלטין, עלולה לגרום לאוטוטוקסיות, מה שמוביל לאובדן שמיעה וטינטון [17]. פלואוקסטין ופלובוקסמין הוכחו כמעכבים את האינפלמסום NLRP3, קומפלקס חלבונים הממלא תפקיד בתגובה הדלקתית [17]. על ידי עיכוב NLRP3 inflammasome, SSRIs אלו עשויות לסייע בהגנה מפני אוטוטוקסיות הנגרמת על ידי כימותרפיה [17].

עם זאת, חשוב לציין כי SSRIs אחרים נקשרו להופעה או להחמרה של טינטון בחלק מהאנשים [17]. המנגנון שבאמצעותו SSRIs עלולות לגרום לטינטון אינו מובן במלואו, אך ייתכן שהוא כרוך בשינויים ברמות הנוירוטרנסמיטרים במוח, אשר יכולים להשפיע על פעילות מערכת השמיעה [17]. בנוסף, SSRIs עלולות לגרום לתופעות לוואי כגון חרדה, נדודי שינה וסחרחורת, אשר עשויות להחמיר את תסמיני הטינטון [17].

בנזודיאזפינים, כגון קלונאזפם, הם סוג של תרופה המשמשת לעתים קרובות לטיפול בחרדה, נדודי שינה והתקפים [18]. הם פועלים על ידי הגברת ההשפעות של חומצה גמא-אמינובוטירית (GABA), מוליך עצבי המעכב פעילות עצבית במוח [18]. בנזודיאזפינים יכולים לעזור להפחית חרדה, לקדם הרפיה ולגרום ל# תרופות שעלולות להגביר טינטון: סקירה מפורטת

מבוא

רקע כללי על טינטון ותדירותו.

טינטון היא תופעה נפוצה המשפיעה על מיליוני אנשים ברחבי העולם [1], [2].

טינטון יכול להשפיע באופן משמעותי על איכות החיים של הסובלים ממנו [1], [2], [3].

הבנת הגורמים והטיפולים לטינטון היא חיונית לשיפור הטיפול בחולים [4], [5].

מטרת הסקירה: זיהוי תרופות נפוצות שעלולות להחמיר טינטון.

סקירה זו נועדה לספק מידע מקיף על תרופות שעלולות לגרום או להחמיר טינטון [6], [7], [8].

הסקירה בוחנת את המנגנונים שבהם תרופות אלו משפיעות על מערכת השמיעה [9], [10], [11].

המטרה היא להעלות את המודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות והציבור הרחב לגבי תופעות הלוואי האפשריות של תרופות מסוימות [12], [13], [14].

חשיבות המודעות לתרופות אוטוטוקסיות.

מודעות לתרופות אוטוטוקסיות חיונית למניעת נזק נוסף למערכת השמיעה [6], [7].

זיהוי מוקדם של תרופות בעייתיות יכול להוביל לשינוי בטיפול ולמניעת החמרה של טינטון [6], [12].

ייעוץ מקיף לחולים הוא הכרחי כדי להבטיח שהם מודעים לסיכונים ולתסמינים שיש לדווח עליהם [6], [12], [13].

טינטון הוא מצב שכיח מאוד, המאופיין בתחושה של צלצול, זמזום, או רעש אחר באוזניים או בראש כאשר אין מקור חיצוני לרעש [1], [2]. זה יכול להיות זמני או כרוני, ויכול להשתנות בעוצמה וגובה הצליל. טינטון משפיע על כ-10-15% מהמבוגרים, כאשר כ-25% מהם מתארים זאת כמשמעותי מבחינה קלינית [1]. עבור חלק מהאנשים, טינטון הוא רק מטרד קל, אך עבור אחרים הוא יכול להוביל לבעיות משמעותיות, כגון קשיי שינה, חרדה, דיכאון וקשיי ריכוז [1], [2], [3].

הבנת הגורמים לטינטון חיונית לפיתוח אסטרטגיות טיפול יעילות. טינטון יכול להיגרם ממגוון גורמים, לרבות אובדן שמיעה הנגרם מרעש, הצטברות שעווה באוזן, זיהומים באוזן, מחלת מנייר, הפרעות במפרק הלסת, פגיעות ראש וצוואר, הפרעות כלי דם ותרופות מסוימות [4]. טיפול בטינטון משתנה בהתאם לגורם הבסיסי ולחומרת התסמינים, ויכול לכלול טיפולים כגון מכשירי שמיעה, טיפול קולי, ייעוץ וטיפול תרופתי [5].

סקירה מפורטת זו נועדה לספק מידע מקיף על תרופות נפוצות שעלולות לגרום או להחמיר טינטון [6], [7], [8]. תרופות מסוימות עלולות לפגוע באוזן הפנימית או בעצב השמיעה, ולגרום לטינטון או להחמיר תסמינים קיימים. תרופות אלה מכונות תרופות אוטוטוקסיות, וההשפעות שלהן על מערכת השמיעה יכולות להשתנות במידה ניכרת. על ידי הבנת התרופות שעלולות לגרום לטינטון, אנשי מקצוע בתחום הבריאות יכולים לקבל החלטות מושכלות לגבי תוכניות הטיפול וליידע את המטופלים על הסיכונים הפוטנציאליים [9], [10], [11].

סקירה זו בוחנת את המנגנונים שבהם תרופות אלו משפיעות על מערכת השמיעה. תרופות אוטוטוקסיות עלולות לפגוע בתאי השיער העדינים באוזן הפנימית, אשר אחראים להעברת גלי קול לאותות חשמליים המגיעים למוח. נזק זה עלול להוביל לאובדן שמיעה ולטינטון. תרופות מסוימות עלולות גם להשפיע על עצב השמיעה או על מסלולי השמיעה במוח, ולגרום לטינטון [12], [13], [14].

מטרת סקירה זו היא להעלות את המודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות והציבור הרחב לגבי תופעות הלוואי האפשריות של תרופות מסוימות. סקירה זו מספקת מידע מפורט על תרופות שונות שעלולות לגרום לטינטון או להחמיר אותו, לרבות אנטיביוטיקה, תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs), תרופות נוגדות פרכוסים, תרופות פסיכיאטריות ותרופות קרדיווסקולריות. סקירה זו גם מדגישה את החשיבות של ניטור קבוע של תסמיני אוזניים בקרב חולים הנוטלים תרופות אלה [6], [7].

מודעות לתרופות אוטוטוקסיות חיונית למניעת נזק נוסף למערכת השמיעה. אוטוטוקסיות הנגרמת על ידי תרופות יכולה להוביל לאובדן שמיעה בלתי הפיך ולטינטון כרוני, אשר יכול להשפיע באופן משמעותי על איכות החיים של הפרט. על ידי מודעות לתרופות עם פוטנציאל אוטוטוקסי, אנשי מקצוע בתחום הבריאות יכולים לנקוט צעדים כדי למזער את הסיכון לנזק למערכת השמיעה [6].

זיהוי מוקדם של תרופות בעייתיות יכול להוביל לשינוי בטיפול ולמניעת החמרה של טינטון. אם מטופל מפתח טינטון לאחר תחילת תרופה חדשה, חשוב לשקול אם התרופה יכולה להיות גורם תורם. במקרים מסוימים, הפסקת התרופה או מעבר לתרופה חלופית עלולה להקל על תסמיני הטינטון [6], [12].

ייעוץ מקיף לחולים הוא הכרחי כדי להבטיח שהם מודעים לסיכונים ולתסמינים שיש לדווח עליהם. לפני תחילת תרופה עם פוטנציאל אוטוטוקסי, אנשי מקצוע בתחום הבריאות צריכים לדון עם המטופלים על הסיכונים והיתרונות הפוטנציאליים, כמו גם על הסימנים והתסמינים של אוטוטוקסיות. יש להנחות את המטופלים לדווח מיד על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה, כגון טינטון, אובדן שמיעה, סחרחורת או סחרחורת. ניטור קבוע של השמיעה מומלץ גם עבור חולים הנוטלים תרופות אוטוטוקסיות, במיוחד אלה בסיכון גבוה לנזק למערכת השמיעה [6], [12], [13].

אנטיביוטיקות

אמינוגליקוזידים: מנגנון פעולה ותופעות לוואי אוטוטוקסיות.

אמינוגליקוזידים משמשים לטיפול בזיהומים חיידקיים קשים, אך ידועים בתופעות הלוואי האוטוטוקסיות שלהם [6].

תופעות הלוואי כוללות טינטון, סחרחורת ואובדן שמיעה בלתי הפיך [6].

יש צורך בניטור קפדני של חולים המקבלים אמינוגליקוזידים כדי לזהות סימנים מוקדמים של אוטוטוקסיות [6], [12].

סוגים ספציפיים של אמינוגליקוזידים הקשורים לטינטון.

סטרפטומיצין, גנטמיצין וטאוברמיצין הם חלק מהאמינוגליקוזידים הנפוצים ביותר הקשורים לאוטוטוקסיות [6].

הסיכון לאוטוטוקסיות עולה עם מינון גבוה, משך טיפול ממושך וקיום גורמי סיכון נוספים [6], [12].

השימוש בבדיקוולין הפחית את ההסתמכות על תרופות אוטוטוקסיות כמו אמינוגליקוזידים לטיפול בשחפת העמידה לתרופות [6].

אמצעי זהירות וניטור במהלך הטיפול באמינוגליקוזידים.

יש לבצע בדיקות שמיעה לפני, במהלך ואחרי הטיפול באמינוגליקוזידים [12].

יש ליידע את המטופלים על הסיכונים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה [6], [12].

יש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים [6].

אמינוגליקוזידים הם סוג של אנטיביוטיקה המשמשת לטיפול בזיהומים חיידקיים קשים, במיוחד אלה הנגרמים על ידי חיידקים גראם-שליליים. הם פועלים על ידי עיכוב סינתזת חלבונים בחיידקים, מה שמוביל למוות של החיידקים. אמינוגליקוזידים ניתנים בדרך כלל בהזרקה, אך ניתן לתת אותם גם באופן מקומי לטיפול בזיהומים בעור, בעיניים ובאוזניים. כמה אמינוגליקוזידים נפוצים כוללים גנטמיצין, טוברמיצין, אמיקצין, סטרפטומיצין ונאומיצין [6].

בעוד שאמינוגליקוזידים יעילים מאוד בטיפול בזיהומים חיידקיים, הם ידועים בתופעות הלוואי האוטוטוקסיות שלהם. אוטוטוקסיות מתייחסת ליכולת של תרופה לגרום נזק לאוזן הפנימית, מה שמוביל לבעיות שמיעה ושיווי משקל. אמינוגליקוזידים עלולים לפגוע בתאי השיער העדינים באוזן הפנימית, אשר אחראים להעברת גלי קול לאותות חשמליים המגיעים למוח. נזק זה עלול להוביל לאובדן שמיעה, טינטון וסחרחורת [6].

תופעות הלוואי האוטוטוקסיות של אמינוגליקוזידים יכולות להיות זמניות או קבועות, ויכולות להשפיע על כל טווחי התדרים של השמיעה. אובדן שמיעה בתדירות גבוהה הוא הנפוץ ביותר, אך אמינוגליקוזידים עלולים לגרום גם לאובדן שמיעה בתדירות נמוכה. טינטון, אשר מתואר כתחושה של צלצול, זמזום או רעש אחר באוזניים, הוא גם תופעת לוואי שכיחה של אמינוגליקוזידים. סחרחורת, שהיא תחושה של סחרור או חוסר יציבות, עלולה להתרחש גם היא כתוצאה מנזק למערכת שיווי המשקל באוזן הפנימית [6].

יש צורך בניטור קפדני של חולים המקבלים אמינוגליקוזידים כדי לזהות סימנים מוקדמים של אוטוטוקסיות. הסיכון לאוטוטוקסיות עולה עם מינון גבוה, משך טיפול ממושך וקיום גורמי סיכון נוספים, כגון גיל מבוגר, תפקוד לקוי של הכליות ושימוש מקביל בתרופות אוטוטוקסיות אחרות. יש לבצע בדיקות שמיעה, כגון אודיוגרמות, לפני, במהלך ואחרי הטיפול באמינוגליקוזידים כדי לעקוב אחר שינויים בשמיעה. יש ליידע את המטופלים על הסיכונים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה [6], [12].

סטרפטומיצין, גנטמיצין וטאוברמיצין הם חלק מהאמינוגליקוזידים הנפוצים ביותר הקשורים לאוטוטוקסיות. סטרפטומיצין שימש בעבר לטיפול בשחפת, אך השימוש בו פחת עקב תופעות הלוואי האוטוטוקסיות שלו. גנטמיצין משמש בדרך כלל לטיפול בזיהומים שונים, כולל זיהומים בדם, דלקת ריאות וזיהומים בדרכי השתן. טוברמיצין משמש לעתים קרובות לטיפול בזיהומים ריאתיים בחולים עם סיסטיק פיברוזיס [6].

הסיכון לאוטוטוקסיות עולה עם מינון גבוה, משך טיפול ממושך וקיום גורמי סיכון נוספים. לכן, יש להשתמש באמינוגליקוזידים במשורה, ויש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים. השימוש בבדיקוולין הפחית את ההסתמכות על תרופות אוטוטוקסיות כמו אמינוגליקוזידים לטיפול בשחפת העמידה לתרופות [6], [12].

אמצעי זהירות וניטור במהלך הטיפול באמינוגליקוזידים חיוניים כדי למזער את הסיכון לאוטוטוקסיות. יש לבצע בדיקות שמיעה בסיסיות לפני תחילת הטיפול באמינוגליקוזידים כדי לקבוע את השמיעה הבסיסית של המטופל. יש לחזור על בדיקות שמיעה באופן קבוע במהלך הטיפול כדי לעקוב אחר שינויים בשמיעה. יש ליידע את המטופלים על הסיכונים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה, כגון טינטון, אובדן שמיעה, סחרחורת או סחרחורת. יש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים [12].

יש ליידע את המטופלים על הסיכונים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה. חיוני שהמטופלים יהיו מודעים לסיכונים הפוטנציאליים הקשורים לטיפול באמינוגליקוזידים ויהיו פרואקטיביים בדיווח על כל שינוי בשמיעתם. זה מאפשר התערבות מוקדמת וניהול אפשרי של אוטוטוקסיות. יש לעודד את המטופלים לשאול שאלות ולהביע חששות לגבי הטיפול שלהם [6], [12].

יש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים. כאשר זמינות תרופות חלופיות שאינן אוטוטוקסיות באותה מידה, יש לתת להן עדיפות, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון כגון תפקוד לקוי של הכליות, גיל מבוגר או היסטוריה של נזק לשמיעה. ההחלטה להשתמש באמינוגליקוזידים צריכה להתקבל לאחר שקילת היתרונות והסיכונים בקפידה, תוך התחשבות בנסיבות האישיות של המטופל [6].

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs)

NSAIDs נפוצות ותפקידן בניהול כאב ודלקת.

NSAIDs הן תרופות בשימוש נרחב להקלה על כאבים, הפחתת דלקת והורדת חום [15].

תרופות אלו פועלות על ידי עיכוב ייצור פרוסטגלנדינים, אשר ממלאים תפקיד בתגובת הדלקת והכאב [15].

NSAIDs זמינות ללא מרשם וגם עם מרשם, מה שהופך אותן לנגישות ביותר [15].

הקשר בין NSAIDs לטינטון: מנגנונים אפשריים.

NSAIDs עלולות להשפיע על השמיעה ולגרום לטינטון, במיוחד במינונים גבוהים [15].

מנגנון אפשרי הוא השפעתן על זרימת הדם לאוזן הפנימית, מה שעלול להוביל לטינטון [15].

בנוסף, NSAIDs עלולות להשפיע על לחץ הדם, אשר עשוי להחמיר טינטון בחלק מהמקרים [15].

המלצות לשימוש בטוח ב-NSAIDs כדי למזער את הסיכון לטינטון.

יש להשתמש ב-NSAIDs במינון הנמוך ביותר האפקטיבי למשך הזמן הקצר ביותר האפשרי [15].

אנשים עם טינטון קיים או בעיות שמיעה צריכים להשתמש ב-NSAIDs בזהירות רבה ותחת פיקוח רפואי [15].

יש לשקול חלופות לא-תרופתיות לניהול כאב, כגון פיזיותרפיה או דיקור, כדי להפחית את ההסתמכות על NSAIDs [15].

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs) הן קבוצה נפוצה של תרופות המשמשות להקלה על כאבים, הפחתת דלקת והורדת חום. הם פועלים על ידי עיכוב ייצור פרוסטגלנדינים, שהם חומרים דמויי שומן הממלאים תפקיד בתגובות כאב ודלקת בגוף. NSAIDs זמינות הן ללא מרשם והן עם מרשם ומשמשות לטיפול במגוון רחב של מצבים, כולל דלקת פרקים, כאבי ראש, כאבי שרירים, כאבי מחזור ודלקת חום [15].

כמה NSAIDs נפוצות כוללות איבופרופן (אדוויל, מוטרין), נפרוקסן (אליב), דיקלופנק, אינדומטצין ומלוקסיקם. תרופות אלו זמינות בצורות שונות, כגון טבליות, כמוסות, משחות וג'לים. הנגישות והיעילות שלהן הופכות אותן לבחירה פופולרית לניהול כאב ודלקת [15].

אף על פי ש-NSAIDs בטוחות בדרך כלל כאשר משתמשים בהן לפי ההוראות, הן עלולות לגרום לתופעות לוואי מסוימות, במיוחד במינונים גבוהים או בשימוש ממושך. תופעות הלוואי הנפוצות כוללות בעיות במערכת העיכול, כגון כאבי בטן, בחילות, צרבת וכיבים. NSAIDs עלולות גם להגביר את הסיכון לבעיות לב וכלי דם, כגון התקף לב ושבץ מוחי, במיוחד בקרב אנשים עם מצבים קיימים בלב. תופעות לוואי אחרות אפשריות כוללות נזק לכליות, תגובות אלרגיות ודימום מוגבר [15].

NSAIDs עלולות להשפיע על השמיעה ולגרום לטינטון, במיוחד במינונים גבוהים. המנגנון המדויק שבו NSAIDs משפיעות על השמיעה אינו מובן במלואו, אך ישנן מספר תיאוריות. מנגנון אפשרי אחד הוא השפעתן על זרימת הדם לאוזן הפנימית, מה שעלול להוביל לטינטון. NSAIDs עלולות לצמצם את כלי הדם באוזן הפנימית, ולהפחית את אספקת הדם לתאי השיער העדינים האחראים על השמיעה. אספקת דם מופחתת זו עלולה להוביל לנזק לתאים אלה, וכתוצאה מכך לטינטון או לאובדן שמיעה [15].

בנוסף, NSAIDs עלולות להשפיע על לחץ הדם, אשר עשוי להחמיר טינטון בחלק מהמקרים. NSAIDs עלולות להעלות את לחץ הדם על ידי הפרעה לייצור פרוסטגלנדינים, אשר ממלאים תפקיד בוויסות לחץ הדם. לחץ דם מוגבר עלול להפעיל לחץ נוסף על כלי הדם באוזן הפנימית, ולהחמיר את הטינטון. אנשים עם לחץ דם גבוה צריכים להשתמש ב-NSAIDs בזהירות ולעקוב באופן קבוע אחר לחץ הדם שלהם [15].

המלצות לשימוש בטוח ב-NSAIDs כדי למזער את הסיכון לטינטון כוללות שימוש ב-NSAIDs במינון הנמוך ביותר האפקטיבי למשך הזמן הקצר ביותר האפשרי. חשוב ליטול את המינון הנמוך ביותר המספק הקלה בכאב או בדלקת ולהימנע מנטילת NSAIDs במשך תקופה ממושכת אלא אם כן מומלץ על ידי ספק שירותי בריאות. זה עוזר למזער את הסיכון לתופעות לוואי, כולל טינטון [15].

אנשים עם טינטון קיים או בעיות שמיעה צריכים להשתמש ב-NSAIDs בזהירות רבה ותחת פיקוח רפואי. אם יש לך היסטוריה של טינטון או בעיות שמיעה אחרות, חשוב להתייעץ עם ספק שירותי בריאות לפני נטילת NSAIDs. הם יכולים לעזור לך לקבוע אם NSAIDs בטוחות עבורך ולנטר את השמיעה שלך במהלך הטיפול. במקרים מסוימים, הם עשויים להמליץ על תרופות אחרות לניהול כאב או דלקת [15].

יש לשקול חלופות לא-תרופתיות לניהול כאב, כגון פיזיותרפיה או דיקור, כדי להפחית את ההסתמכות על NSAIDs. ישנן מספר גישות לא-תרופתיות שיכולות לעזור לנהל כאב ודלקת ללא הסיכונים הפוטנציאליים הקשורים ל-NSAIDs. פיזיותרפיה יכולה לעזור לשפר את הכוח, הגמישות וטווח התנועה, מה שיכול להפחית כאב ולשפר את התפקוד. דיקור הוא טכניקה רפואית סינית מסורתית הכוללת החדרה של מחטים דקות לנקודות ספציפיות בגוף כדי להקל על הכאב ולקידום ריפוי. אפשרויות אחרות כוללות טיפול בעיסוי, תרגילי יוגה וטאי צ'י וטכניקות הרפיה [15].

תרופות אנטי-פרכוסיות

קרבמזפין: שימושים רפואיים ותופעות לוואי הקשורות לשמיעה.

קרבמזפין היא תרופה אנטי-פרכוסית המשמשת לטיפול באפילפסיה, כאבים עצביים והפרעות מצב רוח [9], [16].

תופעות לוואי נפוצות כוללות סחרחורת, נמנום ובחילות, אך תופעות לוואי הקשורות לשמיעה הן נדירות [9].

דווח על מקרים של אובדן שמיעה חושי עצבי וטינטון הקשורים לשימוש בקרבמזפין, במיוחד במקרים של מנת יתר [9].

חומצה ולפרואית: אינדיקציות ופוטנציאל לתופעות לוואי אודיטוריות.

חומצה ולפרואית משמשת לטיפול באפילפסיה, הפרעה דו-קוטבית ולמניעת מיגרנות [10].

תופעות לוואי נפוצות כוללות נמנום, בחילות ורעד, אך טינטון מופיע גם כתופעת לוואי אפשרית [10].

חולים הנוטלים חומצה ולפרואית צריכים להיות מודעים לסיכון האפשרי לטינטון ולדווח על כל תסמין חדש לרופא שלהם [10].

ניטור ותחליפים לתרופות אנטי-פרכוסיות אוטוטוקסיות.

יש לבצע בדיקות שמיעה בסיסיות לפני תחילת הטיפול בתרופות אנטי-פרכוסיות עם פוטנציאל אוטוטוקסי [12].

יש לעקוב אחר חולים באופן קבוע אחר שינויים בשמיעה או הופעת טינטון [12].

יש לשקול תרופות אנטי-פרכוסיות חלופיות עם סיכון נמוך יותר לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים [12].

תרופות אנטי-פרכוסיות, הידועות גם כתרופות אנטי-אפילפטיות או תרופות נגד פרכוסים, הן תרופות המשמשות לטיפול בפרכוסים. פרכוסים הם התפרצויות פתאומיות ובלתי מבוקרות של פעילות חשמלית במוח, אשר יכולות לגרום למגוון תסמינים, כולל עוויתות, אובדן הכרה ובהייה. תרופות אנטי-פרכוסיות פועלות על ידי הפחתת העירור של תאי עצב במוח או על ידי הגברת העיכוב של תאי עצב. קיימים סוגים רבים ושונים של תרופות אנטי-פרכוסיות, ולכל אחת מהן מנגנון פעולה משלה [9], [16], [10].

קרבמזפין היא תרופה אנטי-פרכוסית המשמשת לטיפול באפילפסיה, כאבים עצביים והפרעות במצב רוח. הוא פועל על ידי ייצוב ממברנות עצביות במוח, מה שמפחית את העירור של תאי עצב ומונע התרחשות של פרכוסים. קרבמזפין משמש גם לטיפול בכאבים עצביים, כגון נוירלגיה של העצב המשולש, והפרעות במצב הרוח, כגון הפרעה דו-קוטבית [9], [16].

תופעות לוואי נפוצות של קרבמזפין כוללות סחרחורת, נמנום ובחילות. תופעות לוואי אלו הן בדרך כלל קלות וחולפות מעצמן. עם זאת, קרבמזפין עלול לגרום גם לתופעות לוואי חמורות יותר, כגון בעיות בכבד, בעיות בדם ותגובות עוריות. תופעות לוואי הקשורות לשמיעה, כגון אובדן שמיעה וטינטון, הן נדירות, אך הן דווחו במקרים מסוימים, במיוחד במקרים של מנת יתר [9].

חומצה ולפרואית היא תרופה אנטי-פרכוסית נוספת המשמשת לטיפול באפילפסיה, הפרעה דו-קוטבית ולמניעת מיגרנות. הוא פועל על ידי הגברת רמות של חומצה גמא-אמינובוטירית (GABA) במוח, שהיא מוליך עצבי מעכב המסייע להפחית את העירור של תאי עצב. חומצה ולפרואית משמשת גם לטיפול בהפרעה דו-קוטבית ולמניעת מיגרנות [10].

תופעות לוואי נפוצות של חומצה ולפרואית כוללות נמנום, בחילות ורעד. תופעות לוואי אלו הן בדרך כלל קלות וחולפות מעצמן. עם זאת, חומצה ולפרואית עלולה לגרום גם לתופעות לוואי חמורות יותר, כגון בעיות בכבד, דלקת בלבלב ומומים מולדים. טינטון מופיע גם כתופעת לוואי אפשרית, אם כי היא פחות נפוצה [10].

חולים הנוטלים חומצה ולפרואית צריכים להיות מודעים לסיכון האפשרי לטינטון ולדווח על כל תסמין חדש לרופא שלהם. חשוב לדון עם ספק שירותי הבריאות שלך על הסיכונים והיתרונות הפוטנציאליים של נטילת חומצה ולפרואית ולעקוב אחר כל שינוי בשמיעה שלך [12].

ניטור ותחליפים לתרופות אנטי-פרכוסיות אוטוטוקסיות חיוניים כדי למזער את הסיכון לבעיות שמיעה. יש לבצע בדיקות שמיעה בסיסיות לפני תחילת הטיפול בתרופות אנטי-פרכוסיות עם פוטנציאל אוטוטוקסי. זה עוזר לקבוע את השמיעה הבסיסית של המטופל ולזהות כל בעיות שמיעה קיימות. יש לעקוב אחר חולים באופן קבוע אחר שינויים בשמיעה או הופעת טינטון. יש לעקוב אחר השמיעה של המטופלים באופן קבוע במהלך הטיפול כדי לזהות כל שינוי או התפתחות של טינטון מוקדם [12].

יש לשקול תרופות אנטי-פרכוסיות חלופיות עם סיכון נמוך יותר לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים. קיימות תרופות אנטי-פרכוסיות רבות ושונות, חלקן בעלות סיכון נמוך יותר לגרום לבעיות שמיעה מאחרות. אם אתה בסיכון לפתח בעיות שמיעה, ספק שירותי הבריאות שלך עשוי לשקול להשתמש בתרופה אנטי-פרכוסית חלופית עם פחות סבירות לגרום לתופעת לוואי זו [12].

תרופות נוירולוגיות ופ# תרופות שעלולות להגביר טינטון: סקירה מפורטת

מבוא

טינטון היא תופעה נפוצה המשפיעה על מיליוני אנשים ברחבי העולם [1], [2]. תחושת צלצולים, זמזומים או רעשים אחרים באוזניים או בראש, יכולה להשפיע באופן משמעותי על איכות החיים של הסובלים ממנה [1], [2], [3]. טינטון עלול לגרום לקשיי שינה, חרדה, דיכאון ובעיות ריכוז, ולהפריע לפעילויות יומיומיות שונות [1], [2], [3]. הבנת הגורמים והטיפולים לטינטון היא חיונית לשיפור הטיפול בחולים ולמציאת דרכים להקל על תסמינים אלו [4], [5].

מטרת סקירה זו היא לספק מידע מקיף על תרופות נפוצות שעלולות לגרום או להחמיר טינטון [6], [7], [8]. הסקירה בוחנת את המנגנונים שבהם תרופות אלו משפיעות על מערכת השמיעה, ומדגישה את תופעות הלוואי האפשריות שלהן [9], [10], [11]. על ידי העלאת המודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות והציבור הרחב לגבי תופעות הלוואי האפשריות של תרופות מסוימות, ניתן לשפר את הטיפול בחולים ולהפחית את השכיחות של טינטון הנגרם על ידי תרופות [12], [13], [14].

מודעות לתרופות אוטוטוקסיות, כלומר תרופות שעלולות לגרום נזק למערכת השמיעה, חיונית למניעת נזק נוסף למערכת השמיעה ולניהול טינטון קיים [6], [7]. זיהוי מוקדם של תרופות בעייתיות יכול להוביל לשינוי בטיפול, להפחתת מינון או למעבר לתרופה חלופית, ובכך למנוע החמרה של טינטון או אובדן שמיעה נוסף [6], [12]. ייעוץ מקיף לחולים הוא הכרחי כדי להבטיח שהם מודעים לסיכונים ולתסמינים שיש לדווח עליהם, ובכך לקדם טיפול בטוח ויעיל [6], [12], [13].

אנטיביוטיקות

אמינוגליקוזידים הם סוג של אנטיביוטיקה המשמשת לטיפול בזיהומים חיידקיים קשים, אך הם ידועים בתופעות הלוואי האוטוטוקסיות שלהם, המשפיעות על האוזן הפנימית ועלולות לגרום לבעיות שמיעה [6]. תופעות הלוואי כוללות טינטון, סחרחורת ואובדן שמיעה בלתי הפיך, מה שהופך את הניטור הקפדני לחיוני [6]. חולים המקבלים אמינוגליקוזידים זקוקים למעקב רציני כדי לזהות סימנים מוקדמים של אוטוטוקסיות ולמנוע נזק קבוע [6], [12].

סטרפטומיצין, גנטמיצין וטאוברמיצין הם חלק מהאמינוגליקוזידים הנפוצים ביותר הקשורים לאוטוטוקסיות, כאשר הסיכון עולה עם מינון גבוה, משך טיפול ממושך וקיום גורמי סיכון נוספים [6]. השימוש בבדקוולין הפחית את ההסתמכות על תרופות אוטוטוקסיות כמו אמינוגליקוזידים לטיפול בשחפת העמידה לתרופות, ומדגיש את החשיבות של חקר חלופות בטוחות יותר [6].

אמצעי זהירות וניטור במהלך הטיפול באמינוגליקוזידים כוללים ביצוע בדיקות שמיעה לפני, במהלך ואחרי הטיפול, כדי לעקוב אחר שינויים בשמיעה [12]. יש ליידע את המטופלים על הסיכונים ולעודד אותם לדווח על כל תסמין חדש או מחמיר הקשור לשמיעה, כדי לאפשר התערבות מוקדמת [6], [12]. יש לשקול חלופות לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים, כדי למזער את הסיכון לנזק שמיעתי [6].

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs)

תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs) הן תרופות בשימוש נרחב להקלה על כאבים, הפחתת דלקת והורדת חום, הפועלות על ידי עיכוב ייצור פרוסטגלנדינים [15]. תרופות אלו זמינות ללא מרשם וגם עם מרשם, מה שהופך אותן לנגישות ביותר, אך השימוש בהן צריך להיות זהיר [15].

NSAIDs עלולות להשפיע על השמיעה ולגרום לטינטון, במיוחד במינונים גבוהים, כאשר מנגנון אפשרי הוא השפעתן על זרימת הדם לאוזן הפנימית, מה שעלול להוביל לטינטון [15]. בנוסף, NSAIDs עלולות להשפיע על לחץ הדם, אשר עשוי להחמיר טינטון בחלק מהמקרים, ולכן יש צורך במודעות זהירה [15].

המלצות לשימוש בטוח ב-NSAIDs כדי למזער את הסיכון לטינטון כוללות שימוש במינון הנמוך ביותר האפקטיבי למשך הזמן הקצר ביותר האפשרי [15]. אנשים עם טינטון קיים או בעיות שמיעה צריכים להשתמש ב-NSAIDs בזהירות רבה ותחת פיקוח רפואי, ולשקול חלופות לא-תרופתיות לניהול כאב כדי להפחית את ההסתמכות על NSAIDs [15].

תרופות אנטי-פרכוסיות

קרבמזפין היא תרופה אנטי-פרכוסית המשמשת לטיפול באפילפסיה, כאבים עצביים והפרעות מצב רוח, עם תופעות לוואי נפוצות הכוללות סחרחורת, נמנום ובחילות, אך תופעות לוואי הקשורות לשמיעה הן נדירות [9], [16]. עם זאת, דווח על מקרים של אובדן שמיעה חושי עצבי וטינטון הקשורים לשימוש בקרבמזפין, במיוחד במקרים של מנת יתר, ולכן יש צורך בזהירות [9].

חומצה ולפרואית משמשת לטיפול באפילפסיה, הפרעה דו-קוטבית ולמניעת מיגרנות, כאשר תופעות לוואי נפוצות כוללות נמנום, בחילות ורעד, אך טינטון מופיע גם כתופעת לוואי אפשרית [10]. חולים הנוטלים חומצה ולפרואית צריכים להיות מודעים לסיכון האפשרי לטינטון ולדווח על כל תסמין חדש לרופא שלהם, כדי לאפשר ניהול בזמן [10].

ניטור ותחליפים לתרופות אנטי-פרכוסיות אוטוטוקסיות כוללים ביצוע בדיקות שמיעה בסיסיות לפני תחילת הטיפול בתרופות אנטי-פרכוסיות עם פוטנציאל אוטוטוקסי [12]. יש לעקוב אחר חולים באופן קבוע אחר שינויים בשמיעה או הופעת טינטון, ולשקול תרופות אנטי-פרכוסיות חלופיות עם סיכון נמוך יותר לאוטוטוקסיות במידת האפשר, במיוחד בחולים עם גורמי סיכון קיימים [12].

תרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות

SSRIs (מעכבי ספיגה חוזרת של סרוטונין) משמשים בדרך כלל לטיפול בדיכאון ובהפרעות חרדה, כאשר מחקרים מסוימים מצביעים על כך ש-SSRIs מסוימים, כגון פלואוקסטין ופלובוקסמין, עשויים להגן מפני אוטוטוקסיות הנגרמת על ידי כימותרפיה [17]. עם זאת, SSRIs אחרים נקשרו להופעה או להחמרה של טינטון בחלק מהאנשים, מה שמצביע על השפעה דו-כיוונית על תסמיני טינטון [17].

בנזודיאזפינים, כגון קלונאזפם, משמשים לעתים לטיפול בטינטון בשל תכונותיהם המרגיעות, כאשר קלונאזפם הוכח כמועיל בהפחתת עוצמת הטינטון, משכו והטרדתו [18]. עם זאת, בנזודיאזפינים מגיעים עם סיכונים כמו הרגעה, סחרחורת ותלות, ולכן יש להשתמש בהם בזהירות, כדי למנוע תופעות לוואי שליליות [18].

ניהול תרופות פסיכיאטריות בחולי טינטון צריך לכלול שיקול דעת של ההיסטוריה האודיולוגית של המטופל ואת התרופות הנוכחיות לפני התחלת תרופות פסיכיאטריות חדשות [17]. יש ליידע את המטופלים על הסיכונים והיתרונות הפוטנציאליים של תרופות פסיכיאטריות על טינטון, ומעקב קבוע הוא חיוני כדי לעקוב אחר השפעת התרופות על תסמיני טינטון ולבצע התאמות נדרשות [17], [18].

תרופות קרדיווסקולריות

חומרי זרימת דם שימשו בעבר לטיפול בטינטון, אך יעילותם מוטלת בספק, כאשר מגמות הטיפול השתנו מחומרי זרימת דם לתרופות ספציפיות יותר לטינטון וסחרחורת [5]. יש צורך במחקרים נוספים כדי לקבוע את היעילות של שיטות טיפול שונות לטינטון, ולהעריך את ההשפעה של תרופות אלו [5].

תרופות מסוימות נגד לחץ דם, כגון מעכבי ACE וחוסמי תעלות סידן, נקשרו לסיכון מוגבר לדלקת לבלב חריפה, ובעוד שלדלקת לבלב אין קשר ישיר לטינטון, ההשפעה הכללית על הבריאות יכולה להשפיע בעקיפין על תפיסת הטינטון [19]. חולים הנוטלים תרופות נגד לחץ דם צריכים להיות מודעים לתופעות לוואי אפשריות ולדווח על כל תסמין חדש לרופא שלהם, כדי להבטיח ניהול נכון [19].

תרופות אנטי-טסיות ואנטי-קרישה אינן מגבירות את הסיכון לברוטראומה של האוזן התיכונה במהלך טיפול בחמצן היפרברי, אך ברוטראומה של האוזן התיכונה עלולה לגרום לכאב, אובדן שמיעה וטינטון [20]. גיל ומין הם גורמים המשפיעים על הסיכון לברוטראומה של האוזן התיכונה, כאשר נשים מבוגרות נמצאות בסיכון גבוה יותר, מה שמדגיש את הצורך בהערכה אישית [20].

תרופות למחלת מנייר

איזוסורביד משמש לטיפול במחלת מנייר, אך נמצא כלא יעיל לטינטון או לאובדן שמיעה, למרות שהוא יכול לשלוט ביעילות בסחרחורת בחלק מהמקרים [21]. חולים הנוטלים איזוסורביד צריכים להיות מודעים לכך שהוא עשוי שלא להקל על תסמיני הטינטון שלהם, ולהתכונן לתוצאות מעורבות [21].

אוריאה שימשה לטיפול במחלת מנייר, כאשר סחרחורת נשלטת היטב ברוב המקרים, אך טינטון עלול להתמיד לסירוגין בחולים רבים, למרות שליטה בסחרחורת עם אוריאה [22]. יש ליידע את המטופלים כי אוריאה עשויה שלא לספק הקלה מלאה מטינטון, ולהציע להם טיפולים משלימים [22].

סטרואידים, כגון פרדניזון, עשויים לשמש לניהול תסמינים חריפים של מחלת מנייר, כולל טינטון, ויכולים לספק שיפור משמעותי בטינטון, אך ההקלה היא לרוב זמנית [14]. התסמינים עלולים לחזור לאחר הפסקת הסטרואידים, ושימוש ארוך טווח בסטרואידים אינו מומלץ בדרך כלל בשל תופעות לוואי, ולכן יש להשתמש בהם בזהירות [14].

תרופות המשמשות לאיזון לחץ תוך גולגולתי אידיופטי (IIH)

אצטזולאמיד וטופירמאט הן תרופות נפוצות לטיפול ביתר לחץ דם תוך גולגולתי אידיופטי (IIH) [23]. תרופות אלו פועלות על ידי הפחתת ייצור נוזל המוח והשדרה, מה שמסייע להורדת הלחץ התוך גולגולתי, ובעוד שאינן מכוונות ישירות לטינטון, תופעות הלוואי שלהן עלולות להשפיע על השמיעה [23].

קורטיקוסטרואידים שימשו בעבר לטיפול ב-IIH אך אינם מומלצים כיום בשל הסיכון לעלייה במשקל והחמרה של תסמינים, שכן עלייה במשקל עלולה להגביר את הלחץ התוך גולגולתי ולהחמיר תסמינים כמו כאבי ראש וטינטון פועם [23]. לשימוש ארוך טווח בקורטיקוסטרואידים יש תופעות לוואי מערכתיות שעלולות להשפיע על תפקוד השמיעה, ודורשות שיקול דעת זהיר [23].

למבורקסנט, אנטגוניסט קולטן אורקסין כפול (DORA), משמש בעיקר לטיפול בנדודי שינה, כאשר דווח על מקרה שהציע שלמבורקסנט עשוי לשפר כאבי ראש הקשורים ל-IIH [24]. על ידי שיפור השינה והפחתת תדירות כאבי הראש, למבורקסנט עשוי להשפיע בעקיפין על תפיסת הטינטון, אם כי יש צורך במחקר נוסף כדי לאשר השפעות אלו [24].

תרופות המשמשות לאובדן שמיעה פתאומי

סטרואידים, כמו פרדניזון, הם קו הטיפול הראשון לאובדן שמיעה חושי עצבי פתאומי (SSHL), ופועלים על ידי הפחתת דלקת באוזן הפנימית, מה שעשוי לעזור לשחזר את תפקוד השמיעה [25]. בעוד שחלק מהמחקרים מצביעים על כך שסטרואידים יכולים גם להפחית טינטון הקשור לאובדן שמיעה פתאומי, הראיות אינן חד משמעיות, מה שמדגיש את הצורך בגישה זהירה [25].

ניתן לתת דקסמתזון ישירות לתוך האוזן התיכונה באמצעות הזרקה לאוזן התיכונה (ITD), ושיטה זו מאפשרת ריכוזים גבוהים יותר של התרופה להגיע לאוזן הפנימית תוך מזעור תופעות לוואי מערכתיות [26]. מחקרים הראו כי ITD עשוי להיות יעיל יותר מסטרואידים דרך הפה או תרופות אחרות בטיפול בטינטון סובייקטיבי חריף, ומספק אפשרות טיפול מבטיחה [26].

חלק מהמחקרים חקרו את השימוש בתמצית גינקו בילובה בשילוב עם סטרואידים כמו דקסמתזון לטיפול בטינטון, כאשר ההנחה היא שגינקו בילובה משפר את המיקרו-סירקולציה באוזן הפנימית, אשר עשויה לשפר את יעילות הטיפול [27]. עם זאת, הראיות התומכות ביעילות של שילוב זה מוגבלות, ותגובת המטופלים עשויה להשתנות על פי תדירות הטינטון, מה שמצביע על כך שיש צורך במחקר נוסף [27].

תרופות ותגובות לחיסון COVID-19

חיסון SARS-CoV-2 עלול להיות מלווה בטינטון מתמשך חד צדדי, כאב ראש ולחץ באוזן או בפנים, כאשר סטרואידים ואנטי-היסטמינים עשויים לספק השפעה מועילה, מה שמצביע על פתופיזיולוגיה אימונולוגית [14]. יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין טוב יותר את הקשר בין חיסון COVID-19 לתסמינים אודיטוריים, ולהבטיח שניתן יהיה לנהל את תופעות הלוואי הללו [28].

חולים מסוימים עשויים להשתמש בתרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs) ללא מרשם כדי לנהל את התסמינים לאחר החיסון, אך יעילותן עשויה להיות מוגבלת, ותופעות לוואי מסוימות יכולות להיות חמורות ולדרוש טיפול רפואי [14]. יש צורך במודעות בקרב רופאי משפחה, רופאי אף אוזן גרון ונוירולוגים כדי לטפל בתופעות לוואי אלו, ולספק הדרכה מתאימה למטופלים [14].

ניתן להשתמש באנטי-היסטמינים כמו צטיריזין ולוראטדין כדי לטפל בכאבי ראש ולחצים הקשורים לחיסוני COVID-19, אך למרות שתרופות אלו עשויות לפתור חלק מהתסמינים, טינטון עלול להימשך [14]. יש לשלול גורמים שונים אחרים כאשר טינטון נמשך לאחר השימוש באנטי-היסטמינים, כדי להבטיח טיפול נכון [14].

תרופות אחרות

השימוש בבדקווילין הפחית את ההסתמכות על תרופות אוטוטוקסיות כמו אמינוגליקוזידים לטיפול בשחפת העמידה לתרופות, כאשר אמינוגליקוזידים עלולים לגרום לטינטון וסחרחורת, אשר לעתים קרובות מקדימים לאובדן שמיעה בלתי הפיך [6]. יש צורך בייעוץ מוקדם ומובנה לאנשים המשתמשים בתרופות אלו, כדי להבטיח שהם מודעים לסיכונים ונוקטים באמצעי זהירות נאותים [6].

דווחו מקרים של אובדן שמיעה חושי עצבי, טינטון וסחרחורת הקשורים לכלורוקין והידרוקסיכלורוקין, כאשר הפוטנציאל האוטוטוקסי של תרופות אלו אינו נחקר באופן שגרתי [7]. עלייה בשימוש במהלך מגפת ה-COVID-19 עלולה להגביר את האוטוטוקסיות, מה שמדגיש את הצורך במודעות וניטור מוגברים [7].

אגוניסטים לקולטן GLP-1, המשמשים לירידה במשקל ולטיפול בסוכרת, קשורים לתופעות לוואי אוטולרינגולוגיות פוטנציאליות, כאשר לירגלוטיד הראתה משמעות בדיספוניה, דיסגאוזיה, טינטון ושיתוק על שם בל, ולסמגלוטיד היו גם אותות משמעותיים באנוסמיה, יובש בפה, דיסגאוזיה ושיתוק על שם בל [8]. מודעות לתופעות לוואי אלו חיונית לניהול נכון של חולים הנוטלים תרופות אלו [8].

אסטרטגיות ניהול וטיפול

הצעד הראשון בניהול טינטון הנגרם על ידי תרופות הוא זיהוי התרופה הפוגענית והפסקתה במידת האפשר, תוך עבודה עם ספקי שירותי בריאות כדי לקבוע אם ניתן להחליף את התרופה או להתאים את המינון [6]. הפסקת התרופה עשויה להוביל להקלה בתסמיני הטינטון בחלק מהמקרים, מה שמדגיש את החשיבות של זיהוי מוקדם [6].

טיפול במצבים רפואיים בסיסיים, כגון יתר לחץ דם, יכול לסייע בניהול טינטון, תוך שמירה על אורח חיים בריא, כולל תזונה מאוזנת ופעילות גופנית סדירה, שיכולה גם לשפר את הבריאות הכללית ולהפחית את תסמיני הטינטון [15], [19]. חשוב לטפל בכל מצב שעלול להשפיע בעקיפין על תפיסת הטינטון, כדי להבטיח גישה הוליסטית לטיפול [19].

שיטות טיפול ספציפיות לטינטון, כמו סאונדתרפיה, CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) ומציאות מדומה, הן טכניקות יעילות לניהול טינטון, כאשר סאונדתרפיה כוללת שימוש בצלילים חיצוניים כדי להסוות או להתרגל לטינטון [29], [30], [31]. CBT מסייעת למטופלים לנהל את המצוקה הרגשית והפסיכולוגית הקשורה לטינטון, ומציאות מדומה מספקת חוויות סוחפות ואינטראקטיביות שיכולות להפחית חרדה ולשפר את איכות החיים [29], [30], [31].

סיכום

תרופות רבות, כולל אמינוגליקוזידים, NSAIDs, תרופות אנטי-פרכוסיות, תרופות פסיכיאטריות ותרופות קרדיווסקולריות, עלולות להחמיר טינטון, ומודעות לתרופות אלו חיונית למניעה וניהול של טינטון הנגרם על ידי תרופות [6], [15], [9], [10], [17]. חיוני לדון עם ספקי שירותי בריאות על תרופות אפשריות לפני תחילת טיפול חדש, כדי להבטיח טיפול בטוח ויעיל [6], [15], [7].

מודעות בקרב אנשי מקצוע בתחום הבריאות והציבור הרחב היא קריטית להפחתת הסיכון לטינטון הנגרם על ידי תרופות, ויש צורך בניטור קבוע של חולים הנוטלים תרופות אוטוטוקסיות כדי לזהות ולטפל בבעיות שמיעה מוקדם [6], [12]. ייעוץ לחולים על סיכונים ויתרונות פוטנציאליים של תרופות יכול להעצים אותם לקבל החלטות מושכלות, ולשפר את תוצאות הטיפול [12].

יש צורך במחקר נוסף כדי להבין את המנגנונים המורכבים של טינטון ולפתח טיפולים יעילים יותר, כאשר טכניקות חדשניות כמו מציאות מדומה מראות הבטחה בניהול טינטון ושיפור איכות החיים [4], [5], [31]. מחקרים מתמשכים בוחנים את הפוטנציאל של תרופות חדשות ואסטרטגיות טיפול להקלה על טינטון, ומספקים תקווה לטיפולים עתידיים יעילים יותר [4].

Change Citation Style

Style: CHICAGO

[1] Bhatt, Jay M, Lin, Harrison W., and Bhattacharyya, N.. 2016. "Prevalence, Severity, Exposures, and Treatment Patterns of Tinnitus in the United States.". None. https://doi.org/10.1001/jamaoto.2016.1700

[2] Alanazi, Ahmad A.. 2024. "Tinnitus Prevalence, Associated Characteristics, and Treatment Patterns among Adults in Saudi Arabia". Audiology Research. https://doi.org/10.3390/audiolres14050064

[3] Hall, D., Xiong, Binbin, Li, Wenyan, Wang, Yaowen, Zhang, Xiaoli, and Zhao, Fei. 2023. "Why is tinnitus a problem? A large-scale qualitative evaluation of problems reported by tinnitus patients in mainland China". International Journal of Audiology. https://doi.org/10.1080/14992027.2023.2199441

[4] Lee, Hyun-Jin. 2022. "Pharmacologic treatment of tinnitus". Journal of Korean Medical Association. https://doi.org/10.5124/jkma.2022.65.12.831

[5] Min, Taewoon, Yeo, Jiyoon, Lee, Ye-Seul, Kim, Song-Yi, Lee, DongHyo, and Ha, I.. 2022. "Trends of Medical Service Utilization for Tinnitus: Analysis Using 20102018 Health Insurance Review and Assessment Service National Patient Sample Data". None. https://doi.org/10.3390/healthcare10081547

[6] Khoza-Shangase, K. and Arendse, S. M.. 2025. "Information counselling during treatment with ototoxic medications for TB: a call to action". Public Health Action. https://doi.org/10.5588/pha.24.0053

[7] Costa, Marlia Batista. 2022. "A Systematic Review of the Auditory and Vestibular Effects of Chloroquine and Hydroxychloroquine". Journal of Clinical Otorhinolaryngology. https://doi.org/10.31579/2692-9562/042

[8] Khan, Faizaan I, et al.. 2025. "Otolaryngologic Side Effects of GLP-1 Receptor Agonists.". The Laryngoscope. https://doi.org/10.1002/lary.32061

[9] Cruz, M. De La and Bance, M.. 1999. "Carbamazepine-induced sensorineural hearing loss.". None. https://doi.org/10.1001/ARCHOTOL.125.2.225

[10] Ibadova, R.. NaN. "A Case of Thrombocytopenia Associated with Valporic Acid Treatment in patient with Generalized Myoclonic Seizures". None. https://doi.org/10.5455/AMAJ.2016.02.014

[11] Shemirani, Nima L., Tang, D., and Friedland, D.. 2010. "Acute Auditory and Vestibular Symptoms Associated With Heat and Transdermal Lidocaine". The Clinical Journal of Pain. https://doi.org/10.1097/AJP.0b013e3181b2e84e

[12] Disogra, R. and Mcelhannon, Michelle. 2022. "Auditory and Vestibular Side Effects of Pharmaceuticals and Nutraceuticals Used for Diabetes Management: An Overview and Guide for Audiologists and Diabetes Care and Education Specialists". ADCES in Practice. https://doi.org/10.1177/2633559x221128010

[13] Deepalakshmi, M., Vikashini, R., Dinesh, R., Anusha, R., Dharini, and Arun, K. P.. 2020. "A rare case of Isoniazid-induced SJ syndrome in a secondary care hospital in rural South India-A Case Report". None. https://doi.org/10.5958/0974-360x.2020.00143.2

[14] Finsterer, J. and Edmonds, R.. 2022. "Persisting, unilateral tinnitus 22 days after first dose of an mRNA-based SARS-CoV-2 vaccine". Journal of Family Medicine and Primary Care. https://doi.org/10.4103/jfmpc.jfmpc_1927_21

[15] Johnson, A., Nguyen, Tuan V., and Day, R.. 1994. "Do Nonsteroidal Anti-inflammatory Drugs Affect Blood Pressure? A Meta-Analysis". Annals of Internal Medicine. https://doi.org/10.7326/0003-4819-121-4-199408150-00011

[16] Strupp, M., Stuckrad-Barre, S. Von, Brandt, T., and Tonn, J.. 2013. "Teaching NeuroImages: Compression of the eighth cranial nerve causes vestibular paroxysmia". Neurology. https://doi.org/10.1212/WNL.0b013e318281cc2c

[17] Magagnoli, J., Harris, Tammy, Hardin, James W., Sutton, S., and Ambati, J.. 2024. "EXPRESS: Fluoxetine, Fluvoxamine and Hearing Loss or Tinnitus After Cisplatin Treatment: A Retrospective Cohort Study.". Journal of Investigative Medicine. https://doi.org/10.1177/10815589241247796

[18] Han, Seon-Sook, Nam, E., Won, J., Lee, Kang-Uk, Chun, W., Choi, Hyun Kyung, and Levine, R.. 2012. "Clonazepam Quiets tinnitus: a randomised crossover study with Ginkgo Biloba". Journal of Neurology Neurosurgery & Psychiatry. https://doi.org/10.1136/jnnp-2012-302273

[19] Eland, I., Sundstrm, A., Velo, G., Andersen, M., Sturkenboom, M., Langman, M., Stricker, B., Wiholm, B., and PHARMACOV, FOR THE EDIP STUDY GROUP OF THE EUROPEAN. 2006. "Antihypertensive medication and the risk of acute pancreatitis: The European case-control study on drug-induced acute pancreatitis (EDIP)". Scandinavian Journal of Gastroenterology. https://doi.org/10.1080/00365520600761676

[20] Howard, A., Buzzacott, P., Gawthrope, I., and Banham, N.. 2020. "Effect of antiplatelet and/or anticoagulation medication on the risk of tympanic barotrauma in hyperbaric oxygen treatment patients, and development of a predictive model.". Diving and Hyperbaric Medicine. https://doi.org/10.28920/dhm50.4.338-342

[21] Kusakari, J., Suzuki, Shigeru, and Kawamoto, K.. NaN. "Effect of isosorbide in Meniere''s disease.". None. https://doi.org/10.5631/JIBIRIN.77.2443

[22] Seki, M., Ishida, H., Ishikawa, K., Okuno, H., Oku, T., Miyake, K., and Watanabe, I.. NaN. "Long-term Treatment of Meniere''s Disease with Urea". None. https://doi.org/10.3757/JSER.49.258

[23] Benitez, J. S. Canenguez. 2021. "Bariatric Surgery as a Complementary Treatment in Patients with Idiopathic Pseudotumor Cerebri: an Overview". None. https://doi.org/10.19080/oajnn.2021.16.555926

[24] Sabbagh, Riad Al, McCann, Peter, and Arjyal, Sushrusha. 2024. "1216 Resolution of Headaches Related to Idiopathic Intracranial Hypertension After Treatment with Lemborexant". Sleep. https://doi.org/10.1093/sleep/zsae067.01216

[25] Wei, B., Stathopoulos, Dimitra, and O''Leary, S.. 2013. "Steroids for idiopathic sudden sensorineural hearing loss.". Cochrane Database of Systematic Reviews. https://doi.org/10.1002/14651858.CD003998.pub3

[26] Shim, H., An, Yong-Hwi, Kang, Hyun Woo, and Yoon, S.. 2013. "The Prognostic Factors of Intratympanic Steroid Treatment for Acute Tinnitus". None. https://doi.org/10.1177/0194599813496044a283

[27] Liu, Yang, Yu, Li-Sheng, Yu, Lin-lin, Han, Jun, Cheng, Jing-ning, and Yang, Da-zhang. 2012. "[Relationship between the tinnitus frequency and the effects of medication and the prognosis in patients with chronic subjective tinnitus].". None. https://doi.org/10.3760/CMA.J.ISSN.1673-0860.2012.09.006

[28] Yellamsetty, Anusha. 2024. "COVID-19 Vaccination Effects on Tinnitus and Hyperacusis: Longitudinal Case study.". International Tinnitus Journal. https://doi.org/10.5935/0946-5448.20230039

[29] Liu, Hui, Zhang, Jin, Yang, Shuangyuan, Wang, Xin, Zhang, Wen, Li, Jiayi, and Yang, Ting. 2021. "Efficacy of sound therapy interventions for tinnitus management". Medicine. https://doi.org/10.1097/MD.0000000000027509

[30] Tyler, Richard S., Aran, Jean-Marie, and Dauman, Ren. 1992. "Recent Advances in Tinnitus.". American Journal of Audiology. https://doi.org/10.1044/1059-0889.0104.36

[31] Worms, Jenna and Deshpande, Aniruddha K. 2021. "The Use of Virtual Reality for Managing Chronic Tinnitus". The Hearing Journal. https://doi.org/10.1097/01.HJ.0000804852.37495.ec